רע"א 7431/12 גורי לרון נ. גדעון לוין

בקשת רשות הערעור (שהוסבה בינתיים לערעור) הוגשה ביום 16.10.2012, והיא נסבה – כאמור בפתחהּ – על ארבע החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ההחלטה הראשונה – העיקרית – ניתנה ביום 11.6.2012, ונקבע בה כי אין מקום ל"החייאת" ולהמשך הדיון בהליך ה"פ 389-98 – הליך משנת 1998 שהופסק בשנת 2004 (לאחר שניתן בו צו מניעה ארעי). בית המשפט הוסיף וקבע, בהחלטתו מיום 11.6.2012, כי הצו הארעי יעמוד בתוקפו עד ליום 2.10.2012. כאמור, בהמשך ניתנו עוד שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי, שבהן נדחו בקשותיו של המבקש להארכת מועד, להבהרה ולעיכוב הליכים. אף על החלטות אלה נסבה בקשת רשות הערעור.

כבר בפתח בקשת רשות הערעור ציין המבקש כי לגבי ההחלטה הראשונה (מיום 11.6.2012) מוגשת במקביל גם בקשה להארכת מועד. עם זאת, כך מתברר, בקשה זו לא נקלטה בבית המשפט. ביום 23.1.2013 הורה כבוד השופט הנדל כי הצדדים יתייחסו לשאלת סיווג ההליך (ערעור בזכות או ערעור ברשות), ולסוגיית חלוף הזמנים. המשיבים הגישו תגובות שלפיהן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2012 היא בגדר "פסק-דין", וכי המבקשים לא הגישו הליך ערעורי מתאים על החלטה זו בתוך המועד הקצוב בדין.

בהחלטתו של כבוד השופט הנדל מיום 8.3.2013 נקבע כי יש לסווג את ההליך כערעור בזכות, וכי בכל הנוגע לערעור על ההחלטה העיקרית של בית המשפט קמא, מיום 11.6.2012, לא הוגש הערעור במועד הנדרש על-פי הדין. כבוד השופט הנדל הורה למבקש להעלות את טענותיו ואת בקשותיו בעניין זה, באופן מסודר, לפני רשם בית המשפט.

בדיקה בתיק מעלה כי בימים 17.3.2013 ו- 18.3.2013 הגיש המבקש התייחסות בהתאם להחלטתו של כבוד השופט הנדל מיום 23.1.2013 . ראשית , הגיש המבקש הודעה שלפיה במקביל לבקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה להארכת מועד (ביחס להחלטה מיום 11.6.2012), אך זו לא נתקבלה לרישום בבית המשפט, שכן המזכירות סברה שהיא מיותרת (נוכח אי-חלוף הזמן להגשת הליך ערעורי ביחס להחלטות המאוחרות יותר). מכל מקום, המבקש צירף את הבקשה להארכת מועד, שבה נטען כי בא-כוח המבקש, שהינו עורך-דין יחיד במשרד, שהה בחופשת מחלה וכמעט לא עבד במהלך התקופה הרלוונטית, ועל כן מדובר "בנסיבות אובייקטיביות וכוח עליון שמנעו הגשת ההליך במועד". עוד נטען כי לא נגרם למשיבים כל נזק. שנית , הגיש המבקש התייחסות לשאלת סיווג ההליך – ערעור בזכות או ערעור ברשות. המבקש טען כי גם הוא נוטה לסברה שראוי לדון בהליך בדרך של ערעור בזכות, וכי לפיכך נכון להפעיל את תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש, כי שתי התגובות האמורות מתייחסות להחלטה של כבוד השופט הנדל מיום 23.1.2013 .

המבקש, כך נראה, לא הגיש בקשה מסודרת בהתאם להחלטה מיום 8.3.2013. על רקע זה באה ביום 11.4.2013 בקשה מטעם המשיבים, ליתן החלטה בסוגיית חלוף המועדים, או לחלופין להורות למבקש להגיש התייחסות מסודרת כהוראת כבוד השופט הנדל.

הנה כי כן, הליך זה תלוי על בלימה. מעיון בתיק, וכן מהחלטתו של כבוד השופט הנדל מיום 8.3.2013, עולה כי ההחלטה העיקרית של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 11.6.2012, וכי לגבי החלטה זו קיימת זכות ערעור, אך דא עקא, שהערעור הוגש באיחור. אמנם, בית המשפט המחוזי נתן אחר-כך החלטות נוספות, אולם אלה החלטות הנספחות להחלטה העיקרית מיום 11.6.2012, וברי כי אין בעצם הגשתן של הבקשות הנוספות בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2012 כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה העיקרית. על כן, בהיעדר ארכה להגשת ערעור על ההחלטה מיום 11.6.2012, דין ההליך – וודאי במתכונת של ערעור בזכות – להימחק. המבקש אמנם ביקש ארכה (ביום 17.3.2013), אך מדובר בבקשה לאקונית למדיי.

לאור האמור, ובשים לב להחלטתו של כבוד השופט הנדל מיום 8.3.2013, אני מאפשר למבקש להגיש תוך 5 ימים בקשה מסודרת הכוללת את טענותיו ואת בקשותיו בכל הנוגע לאיחור בהגשת ההליך. בהיעדר הגשת בקשה כאמור, יימחק ההליך ללא הודעה נוספת.