רע"א 7457/07 רמי חג'אמה נ. צפריה מושב עובדים להתישבות דתית שיתופית בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין), לפיו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט ש' מנהיים), אשר קבע כי המבקשים אינם רשאים לרכוש, לשכור או להחזיק בנחלה במושב צפריה.

1.

המבקשים ניסו להתקבל כחברים במושב צפריה – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן:

האגודה ), אך נדחו מאחר ולא עמדו בתנאי קבלה הקבועים בתקנון האגודה (להלן: התקנון ) - העדר הרשעה פלילית במשך 10 שנים וניהול אורח חיים דתי. המבקשים לא השיגו על החלטה זו בדרכים הקבועות בתקנון האגודה. כשנה לאחר מכן, כרתו המבקשים הסכם עם המשיבה 2, שהייתה באותה עת חברה באגודה, במסגרתו רכשו את זכויותיה של המשיבה 2 בנחלה חקלאית במושב (להלן: הסכם המכר ; הנחלה ). המשיבה 2 החזיקה בקרקע כ"ברת רשות" וזאת מכח הסכם בין האגודה, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל ) והסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות ;

ההסכם יכונה להלן: ההסכם המשולש ). ההסכם המשולש קובע כי אין להעביר זכויות חבר באגודה בלא אישור מראש של המנהל ובלא הסכמת הסוכנות, אשר תינתן לאחר שזו האחרונה קיבלה את המלצת האגודה לכך. כמו כן, בהסכם המכר נקבע כי הצדדים מודעים לכך שלשם העברת הזכויות בקרקע דרושה הסכמת האגודה, וכי האחריות להשגת הסכמה זו מוטלת על המבקשים. ואולם, למרות שהאגודה לא נתנה את הסכמתה להעברת הנחלה ואף הודיעה למשיבה 2 על התנגדותה לקבלת המבקשים כחברים באגודה, נחתם הסכם המכר והמשיבה 2 מסרה את החזקה בנחלה למבקשים אשר עברו להתגורר בה.

על רקע זה עתרה האגודה לבית משפט השלום על מנת שזה יעניק לה סעד הצהרתי לפיו המבקשים אינם רשאים לרכוש כל זכות בקרקעות האגודה. במסגרת ניהול ההליכים ניתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, אך אלו לא קיימו אותו והמשיכו להתגורר במושב.

2.

בית משפט השלום קיבל את התובענה והעניק לאגודה את הסעד ההצהרתי המבוקש. בית המשפט עמד על כך שהחובה לקבל את הסכמת האגודה עובר לרכישת נחלה במושב, הכוללת גם את הצטרפות הרוכש כחבר באגודה, מעוגנת בתקנון ובהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 970, שעניינה בבעלי נחלה שמבקשים להפסיק חברותם באגודה. בית המשפט קבע כי רוכש נחלה אינו יכול להתנות על תנאי זה במסגרת הסכם המכר והוסיף כי בנסיבות המקרה לא יכול להיות חולק כי המבקשים היו מודעים לדרישה זו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהסכם המכר עצמו. אשר להחלטה שלא לקבל את המבקשים כחברים באגודה עקב אי-עמידתם בתנאי התקנון, קבע בית המשפט כי ההחלטה נראית סבירה על פניה וכי מכל מקום, משהמבקשים כלל לא טענו נגד ההחלטה ולא נקטו בהליכים המתאימים לבטלה, ובמקום זאת ביכרו לקבוע עובדות בשטח ולרכוש חלקה במושב, ברי כי אין להתערב בה. בית המשפט הוסיף ודחה טענות נוספות שהעלו המבקשים, אותן הגדיר כ"מופרכות בעליל", ביניהן הטענה כי ההסכם המשולש מקנה לאגודה זכות להביע דעה בלבד ולא לאסור את העברת הזכויות בנחלה. לבסוף, הביע בית המשפט את מורת רוחו מהתנהלות המבקשים לאורך ההליך כולו.

המבקשים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, אשר אימץ את נימוקיו של בית משפט השלום וקבע כי לא מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות התערבות בפסק הדין.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי ההסכם המשולש אינו מקנה לאגודה זכות וטו באשר להעברת קרקעות במושב, וכי עמדת האגודה אינה יכולה לעלות לכדי מגבלת עבירות על קניינו של מחזיק בקרקע. עוד טוענים המבקשים כי לאגודה אין כל עילת תביעה נגדם שכן הגורמים המוסמכים להורות על סילוק ידו של רוכש הם המנהל והסוכנות בלבד כבעלי הזכויות בקרקע. לשיטתם, טענות אלו חורגות מעניינם של הצדדים למקרה דנן וטרם זכו להכרעה ברורה בפסיקת בית משפט זה, ועל כן מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". כמו כן, מעלים המבקשים טענות שונות באשר לטעמים שעמדו ביסוד החלטת האגודה שלא לקבל אותם כחברים בה. יצוין, כי המבקשים אינם מכחישים את העובדה כי הם מתגוררים בנחלה במהלך חמש השנים האחרונות, וזאת בניגוד לצווים שיפוטיים, אך טוענים כי אין בכך כדי למנוע דיון בטענות המשפטיות אותן הם מעלים.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . אמנם, ככלל, היחסים בין רוכש קרקע באגודה שיתופית לבין הגורמים המיישבים - מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה – עשויים לעורר שאלות החורגות מעניינם של הצדדים לסכסוך הספציפי. ואולם, לא מצאתי כי עניינו אכן מעורר שאלה עקרונית כזו המחייבת את הכרעתנו.

ראשית, אשר לטענת המבקשים לפיה ההסכם המשולש מקנה לאגודה אך ורק זכות "לחוות דעתה" ביחס לרוכשי קרקעות במושב, בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע כי לשם רכישת קרקע יש חובה לקבל את הסכמת האגודה. בקביעה זו איני רואה להתערב, שכן היא נתמכת בלשון תקנון האגודה – שהוא המסמך המחייב את חברי האגודה - הקובע במפורש כי רכישת קרקע בנחלה כוללת הצטרפות לאגודה, אשר מחייבת לקבל את הסכמת האגודה לכך, ואף באה לידי ביטוי בלשון הסכם המכר. בהקשר זה, לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים בדבר העדר יריבות בינם לבין האגודה. שנית, שאלת תוקפם של הסכמים להעברת זכויות בקרקע באגודות שיתופיות, במישור שבין הרוכש לקונה, נבחנה על-ידי בית משפט זה לא פעם כאשר נקודת המוצא הייתה כי הסכמת הצדדים אינה מחייבת את הגורמים המיישבים ואינה גוברת על הוראות התקנון וההסכם המשולש (ראו למשל: ע"א 2836/90

בצר נ' צילביץ , פ"ד מו(5) 184, 192-193 (1992); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים , פ"ד נו(6) 295, 345-344, 351 (2002)). כן ראו: ע"א 8937/03 עמר נ' מנהל מקרקעי ישראל , סע' 10 לפסק הדין (לא פורסם, 13.9.2004)). גם בענייננו ברור, איפוא, כי הסכם המכר - יהא תוקפו במישור שבין המבקשים למשיבה 2 אשר יהא - אינו יכול להצמיח למבקשים כל זכות כלפי האגודה. מעבר לכך, במקרה דנן אין כל חולק כי המבקשים ידעו על סירוב האגודה לקבלם כחברים בה, אך החליטו לפעול על דעת עצמם, תוך התעלמות מסירוב זה. בנסיבות אלו אין לאפשר לצדדים "לעקוף" את ההליכים הקבועים בתקנון האגודה להצטרפות אליה, על-ידי כריתת הסכם עם חבר באגודה.

אשר ליתר טענותיהם של המבקשים, לא מצאתי להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, אשר דן בהן אחת לאחת באופן מנומק. זאת, גם בהתחשב בהתנהלות המבקשים לאורך ההליך ובכך שעשו דין לעצמם והתעלמו, כאמור, מצווים שיפוטיים. עוד אוסיף, כי בבקשה שלפניי הרחיבו המבקשים את היריעה בנוגע להחלטת האגודה שלא לקבלם כחברים בה. ואולם, משהמבקשים בחרו שלא להגיש ערר על החלטה זו בדרך הקבועה לכך בתקנון, אין אני רואה להידרש לטענות אלו.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.