רע"א 7482/16 רע"א 7482/16

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לימאות (השופט ר' סוקול ) מיום 9.9.2016 בת"ח 22358-02-14.

1.

בתמצית שבתמצית ייאמר, כי המשיבה, האנייה CAPTAIN HARRY (להלן: האנייה ), נתבעה על ידי המבקשת בעבור דלקים שסופקו לה על ידי המבקשת ושלטענת המבקשת תמורתם לא שולמה. מנגד, הגישה בעלת האנייה תביעה לבית המשפט בהמבורג שבגרמניה למתן פסק דין המצהיר כי אינה חייבת לשלם למבקשת עבור אספקת הדלקים.

2.

מספר חודשים לאחר מכן פקדה האנייה את נמל אשדוד בישראל. ביום 11.2.2014 הגישה חברת אחות של המבקשת תוספת תביעה כנגד האנייה ובכלל זה בקשה למעצרה. בו ביום ניתן צו למעצר האנייה. סמוך לאחר מכן חתמו המבקשת ומועדון השיפוי של בעלי האנייה על כתב התחייבות המכונה על ידי בית המשפט המחוזי "ערבות" (להלן: כתב התחייבות ). במסגרת כתב ההתחייבות, סוכם בין הצדדים כי כנגד הימנעותה של המבקשת מלפעול כנגד האנייה מתחייב מועדון השיפוי לשלם למבקשת את הכספים אשר יגיעו לה במסגרת ההליכים.

3.

ביום 19.5.2015 ניתן פסק הדין בגרמניה, בו נקבע כי בעלת האנייה אינה חייבת לשלם למבקשת. בהחלטה מיום 10.7.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת בעלת האנייה וסילק את תביעת המבקשת על הסף. נקבע כי יש להכיר בפסק הדין הגרמני וכי הוא מקים מעשה בית דין החוסם את תביעת המבקשת. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה (ע"א 7138/16).

4.

סמוך לאחר מכן, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה שלא לשחרר את כתב ההתחייבות. לטענתה, כתב התחייבות נועד להבטיח פסק דין חלוט שיינתן בישראל, כך שיש להותירו מופקד עד ההכרעה הסופית בערעור. בהחלטה נשוא הבקשה דנן, דחה בית המשפט בקשה זו והורה על שחרור כתב ההתחייבות. בית המשפט קבע כי מדובר למעשה בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה, והטעים כי המבקשת כלל לא התייחסה לסיכויי ההצלחה בערעור שהגישה. עוד הוטעם באשר לחשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו; כי הן המבקשת והן בעלת האנייה הינן חברות שמקום מושבן בגרמניה וכי שתיהן אף התדיינו בעבר בגרמניה. על כן, נהיר כי אם תזכה המבקשת בערעורה תוכל לממש את פסק הדין בגרמניה.

5.

למען שלמות התמונה יוער כי בהחלטה מיום 14.9.2016 עיכב בית המשפט המחוזי את שחרור כתב ההתחייבות עד ליום 19.9.2016 או עד להחלטה אחרת של בית משפט זה. בהחלטה מיום 19.9.2016 מחק בית משפט זה (השופט מ' מזוז ) בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת במסגרת ערעורה. נקבע כי משהוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור והבקשה נדחתה, היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור ולא בקשה חדשה לעיכוב ביצוע. בשל סד הזמנים הדוחק, האריך בית משפט זה את "תוקפו של הסעד הזמני" – עליו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 14.9.2016 – עד ליום 26.9.2016. ביום 26.9.2016 הוגשה הבקשה דנן.

6.

לטענת המבקשת, שחרור האנייה נעשה אך ורק על בסיס הסכמת הצדדים כי כתב ההתחייבות ישוחרר רק בסיומה המוחלט של התביעה שהגישה ולקבלת פסק דין חלוט. עוד נטען כי מפאת סד הזמנים הקצר לא פירטה המבקשת לפני בית המשפט המחוזי את סיכויי ההצלחה בערעור, אך כי סיכויים אלו הינם "טובים עד למאד". אשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי כתב ההתחייבות הוא הבטוחה היחידה העומדת לה והדרך היחידה לקבלת הכספים המגיעים לה. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי בעלי האנייה התחלפו.

7.

הלכה ידועה היא כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטת הערכאה הדיונית הנוגעת למתן סעדים זמניים, כאשר התערבות שכזו שמורה למקרים חריגים [ראו: רע"א 2047/16 חברת אולמי אחים סעיד אל-דהאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ , פסקה 10 וההפניות שם (11.4.2016)]. המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין ראוי היה להעניק את הסעד הזמני המבוקש – עיכוב שחרור כתב ההתחייבות עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת.

8.

ראשית

– וביחס לסיכויי הערעור – מוקשית בעיני טענת המבקשת לפיה קיימת "שגגה קונספטואלית השזורה כחוט השני לאורך כל החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא", שעה שעל פניו – ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – בהחלטה מיום 10.7.2016 נדרש בית המשפט המחוזי בהרחבה לטענות המבקשת, ובכלל זה לטענותיה בדבר היות תביעתה "תביעת חפצא" ולא "תביעת גברא". זאת ועוד, בצדק הטעים בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא הבקשה דנן, כי על מנת לשכנע בדבר סיכויי הערעור להתקבל לא די להראות כי פסק הדין הגרמני אינו מהווה מעשה בית דין ביחס לתביעה שהוגשה בארץ. שהרי, על המבקשת מוטל הנטל לשכנע אודות הסיכויים שתביעתה הכספית תתקבל אף לגופה. מעיון בבקשה דנן לא מצאתי טיעון משכנע שיש בו כדי לעמוד בנטל זה.

9.

אשר למאזן הנוחות; נדמה כי קיים בלבול מסוים בטענות המבקשת בעניין זה. לא ייתכן כי בטענותיה בדבר מאזן הנוחות תערער המבקשת, דה פקטו, על הקביעות של בית המשפט המחוזי שעליהן נסוב הערעור . ודוק, בהחלטת בית המשפט מיום 10.7.2016 נדחו טענות המבקשת כי עומדת לה זכות למימוש שעבוד ימי על האנייה. עוד נדחו טענות המבקשת כי אין זהות בין בעלי הדין והעילות בפסק הדין הגרמני לעומת התביעה שהוגשה בישראל. זאת, תוך שהוטעם כי "בתביעת חפצא בעל ריבו האמיתי של התובע הינו בעל הנכס, כלומר בעל האנייה" (סעיף 50 להחלטה האמורה). על אף האמור, טוענת המבקשת בכל הקשור למאזן הנוחות כי " המשיבה הינה אונייה – גוף ברזל הצף על פני המים. המשיבה אינה חברה, או כל תאגיד מסחרי אחר ". עינינו הרואות כי, הלכה למעשה, חולקת המבקשת על קביעותיו המפורשות של בית המשפט המחוזי, קביעות אשר הובילו כאמור לדחיית תביעתה על הסף.

את מאזן הנוחות – במסגרת הבקשה דנן לסעד זמני – יש לבחון בהתבסס על קביעותיו של בית המשפט המחוזי , ובפרט בכל הקשור למעמדה של בעלת האנייה (אף אם דאז) שמולה התנהלה התביעה בגרמניה. כבית המשפט, אף אני סבור כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי לוּ תיזכה בתביעה דנן לא יהיה ביכולתה לאכוף את פסק הדין [ראו והשוו: בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן , פסקה 9 וההפניות שם (22.2.2012)]. יוטעם לעניין זה, כי המבקשת נטלה חלק מלא בהליך שהתנהל בגרמניה, כך שלא הובאו די ראיות לכך כי במקרה בו תיזכה בערעורה בישראל

לא תעמוד לה האפשרות לפתוח בהליך מתאים למימוש זכויותיה בגרמניה .

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.