רע"א 75/01 הררי שלומית נ. יוסף מגידיש

השופטת ד' דורנר :

בגדרי חוזה (להלן: החוזה הראשון) שנכרת בין המבקשת ובעלה (להלן: המבקשת) מצד אחד, לבין המשיבים - המתגוררים בקומה תחתיהם בבניין בעכו - מצד שני, הוסכם לממן את הקמתה של תוספת-בנייה - שנועדה לשרת את שני הצדדים - כך שכל צד ישלם עבורה 9,000 דולר (כ18,000- ש"ח). עוד הוסכם בחוזה הראשון, כי המבקשת, שנטלה על עצמה לטפל בבנייה, תבנה עבור המשיבים מחסן במקום מחסן עץ שפורק במהלך הקמת תוספת-הבנייה, וכן תיטע מחדש עצי-פרי שנעקרו או תפצה את המשיבים בגינם.

לאחר שהמשיבים עוררו טענות ביחס לעלות הקמת תוספת-הבנייה, ובעקבות סירובם לשלם סכום נוסף מעבר ל8,000- ש"ח שהעבירו כבר לידי המבקשת, הובא שמאי לבדיקת תוספת-הבנייה, כפי שהוקמה עד אותו שלב, אשר קבע בחוות-דעת, כי מחצית מעלות הקמת תוספת-הבנייה הינה 12,184 ש"ח.

משטענו המשיבים כי עליהם לשלם את חלקם במימון הקמת תוספת-הבנייה בהתאם לחוות-דעתו של השמאי - וכי יעשו זאת רק לאחר שהמבקשת תקיים את חיוביה כלפיהם - הגישה המבקשת לבית-משפט השלום בעכו תביעה כנגד המשיבים. בתביעתה טענה המבקשת, כי על המשיבים לשלם את חלקם במימון תוספת-הבנייה על-פי החוזה הראשון. המשיבים הגישו מצדם לבית-משפט השלום תביעה-שכנגד, שבגִדרה טענו כי על המבקשת לשלם להם פיצוי בגין הפרת התחייבותה לבנות עבורם מחסן ולנטוע עצי-פרי; פיצוי עבור גדר ומעקה-ברזל שנהרסו במהלך הבנייה; וכן דמי שכירות ראויים בגין תקופה של כחמישה חודשים שבה התגוררו המבקשת ובעלה בדירת המשיבים.

בית-משפט השלום (השופט ג'מיל נאסר) קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי המשיבים לא הוכיחו את טענתם, שלפיה הצדדים הסכימו ביניהם בעל-פה לשנות את תנאי החוזה הראשון, באופן שחוות-דעתו של השמאי תכריע במחלוקת הכספית ביניהם ביחס להשתתפות המשיבים במימון הקמת תוספת-הבנייה. את מסקנתו זו ביסס בית-משפט השלום על כך שהשמאי לא הוזמן להעיד מטעם המשיבים, ועל קביעתו כי חוות-דעתו של השמאי לא הוגשה כראיה, הגם שצורפה לסיכומי המשיבים. עוד נקבע, כי למשיבים מגיע פיצוי עקב הימנעות המבקשת מלבנות את המחסן ומלנטוע עצי-פרי, וכי המשיבים לא הוכיחו נזק נוסף מעבר לכך.

על יסוד קביעותיו אלו פסק בית-משפט השלום, כי על המשיבים לשלם למבקשת סך של 18,162 ש"ח, שממנו יקוזזו סכום של 8,000 ש"ח שכבר שילמו המשיבים, וכן סכום של 3,000 ש"ח, שאותו קבע בית-משפט השלום כסכום גלובאלי שיש לפסוק לטובת המשיבים עבור המחסן שלא נבנה ועצי-הפרי שלא ניטעו.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו המשיבים ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

בפתח הדיון בערעור עתרה המבקשת לסילוק הערעור על הסף, בטענה שהוגש באיחור. בית-המשפט המחוזי קבע, כי ראוי לאפשר למשיבים להגיש בקשה להארכת מועד, והורה כי בקשה זו תידון בפני רשם בית-המשפט המחוזי.

בקשת המשיבים להארכת המועד להגשת ערעורם נתקבלה על-ידי רשם בית-המשפט המחוזי, שקבע כי הוכח שפסק-דינו של בית-משפט השלום, שהומצא לעורך-דינם של המשיבים, לא הגיע לידי המשיב 1, שהיה מאושפז בבית-חולים, אלא לידי בתו, שמיהרה והגישה בשמו ערעור על פסק-הדין.

בפסק-הדין שניתן בערעור, קבע בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד"ר דן ביין והשופטים שולמית וסרקרוג ואריה רזי), כי את חיוב המשיבים במימון חלקם בהקמת תוספת-הבנייה יש לבסס על חוות-דעת השמאי, ולא על החוזה הראשון. בעניין זה נקבע, כי הסכמת הצדדים לכך שהשמאי יכריע במחלוקת ביניהם הוכחה בראיות: עדות מכרם המשותף של הצדדים, יוסף חדד, בפני בית-משפט השלום אודות נסיבות הזמנת השמאי לחוות את דעתו; עדות המבקשת עצמה; וחוות-דעתו של השמאי, המציינת מפורשות כי היא מופנית הן למשיב 1 והן לבעלה של המבקשת. בהקשר זה נקבע, כי חרף החלטת בית-משפט השלום, חוות-דעתו של השמאי צורפה אומנם לתצהיר עדותו הראשית של המשיב 1, ועל-כן ראוי היה לקבלה כראיה, וכי ראיה זו אף לא נסתרה על-ידי המבקשת. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי ראוי להגדיל את הפיצוי שנפסק למשיבים בגין המחסן ועצי-הפרי, ולהעמידו על סך של 4,500 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. בגדרי בקשתה טענה המבקשת, כי לא ראוי היה להאריך את המועד להגשת הערעור. עיקר טענת המבקשת לגוף הערעור היה, כי חוות-דעתו של השמאי לא הוגשה כראיה בבית-משפט השלום, וכי על-כן לא היה מקום להתערבות בממצאי בית-משפט השלום בדבר הסכמת הצדדים.

טענות אלו אינן יכולות להתקבל.

בהתחשב במכלול הנסיבות, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי להתיר למשיבים להגיש בקשה להארכת מועד.

אשר לטענות המבקשת לגוף העניין, הרי שבית-המשפט המחוזי השתית אומנם את פסק-דינו, בין היתר, על חוות-דעתו של השמאי. אלא, כמסתבר, חוות-דעת זו צורפה כנספח לתצהיר עדותו הראשית של המשיב 1 בבית-משפט השלום, ובתצהיר אף צוין כי חוות-הדעת הינה חלק בלתי-נפרד ממנו. משכך, וכאשר המבקשת לא התנגדה לצירוף הנספח, ממילא יש לדחות את טענתה כי חוות-דעת זו לא הייתה חלק מחומר הראיות שעמד בפני בית-משפט השלום.

מעבר לדרוש יוער, כי הוכח אף בראיות אחרות, כאמור, קיומו של הסכם בין המבקשת ובעלה לבין המשיבים בדבר פנייה לשמאי בכדי שיכריע מהי עלות הקמת תוספת-הבנייה שעל המשיבים לממן.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.