רע"א 7501/11 יוני אברמוב נ. מיטל בכר

1.

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר , ק' ורדי , ו ר' לבהר-שרון ), אשר דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי ).

עובדות המקרה והשתלשלות ההליכים הקודמים

2.

המשיבה 1, מיטל בכר (להלן: בכר ), נפגעה ביום 10.07.2004 בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה ארעה כאשר רכבה על קטנוע שבו נהג המשיב 2 (להלן: חזיזה ) והוא מבוטח על-ידי המשיבה 3. במהלך התאונה הראשונה סטה הקטנוע לצד הדרך; בכר וחזיזה הועפו ממנו. לאחר התאונה עצרו בכר וחזיזה את הקטנוע בשולי הכביש והמתינו לשירותי מגן דוד אדום. התאונה השנייה ארעה כאשר המתינו בכר וחזיזה בשולי הכביש, במרחק כמה מטרים מהקטנוע. או אז, רכב בו נהג המבקש 1 (להלן: אברמוב ), המבוטח על-ידי המבקשת 2, חברת הכשרת הישוב, סטה אל השוליים, פגע בקטנוע ואחר כך פגע פגיעה נפרדת בבכר. בכר לא נפגעה מהקטנוע בתאונה השנייה, אלא מרכבו של אברמוב בלבד (להלן: הרכב הפוגע ).

3.

בכר תבעה את חזיזה, את אברמוב, את מבטחת הקטנוע ואת מבטחת הרכב הפוגע בבית משפט השלום. עיקר המחלוקת בדיון היה בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות. הדיון עסק בשאלה אם יש לראות בבכר משתמשת בקטנוע באירוע השני, ובתחולתם של סעיפים 3(א) או 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ) על האירוע:

3.

(א)

בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

(ב)

נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

4.

בית משפט השלום בחן תחילה אם בכר עשתה שימוש בקטנוע בזמן התאונה השנייה. נפסק כי בין מועד עצירתו של הקטנוע ועד לפגיעה עבר זמן רב – זמן שבמהלכו הספיקה בכר לעשן סיגריה ולנקות את פציעתה. כמו כן ציין בית המשפט כי הקטנוע היה מושבת וחנה בצד הדרך, וכי לא הייתה לבכר ולמשיב 2 כוונה להמשיך ולנסוע בו. בכר גם לא עסקה בתיקון הקטנוע. על כן פסק בית משפט השלום כי בזמן התאונה השנייה הסתיים השימוש בקטנוע, וכי בכר לא הייתה "משתמשת" ברכב מנועי אלא הולכת רגל.

באשר לחזקה המרבה של חניה במקום אסור , נפסק כי הקטנוע חנה באופן היוצר סיכון תעבורתי, ולכן הוא נכנס לגדר החזקה המרבה לפי רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי , פ"ד נח(1) 817 (2003). עם זאת, מצא בית משפט השלום כי אין קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין הנזק. בתוך כך, איבחן בית המשפט את המקרה דנן מהעובדות ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח נ' הפניקס חברה לביטוח (טרם פורסם, 12.06.2009) (להלן: הלכת דוידי ). בעניין דוידי חנה רכב בשולי הכביש, תוך יצירת סיכון תעבורתי. רכב אחר אשר סטה אל השוליים פגע ברכב החונה, והרכב החונה נהדף ופגע בעצמו בניזוקים. בית המשפט מצא שם כי מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה ברכב שחנה במקום אסור לבין הנזק שאירע. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הרכב שפגע בבכר הוא הרכב שסטה מהכביש, בעוד הקטנוע החונה לא נגע בעצמו בבכר. בית משפט השלום סבר כי בנסיבות הקונקרטיות האלה לא התקיים קשר סיבתי בין המצאות הקטנוע בזירה לבין פגיעתה של בכר בתאונה.

5.

בית משפט השלום העיר כי המקרה שלפנינו דומה יותר לעניין ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 31.10.2007) (להלן: פרשת סוהא חסן ), בו רכב שסטה לשולי הכביש פגע בהולכת רגל, ואחר כך פגע גם ברכב החונה. בפרשת סוהא חסן נפסק כי בנסיבות אלה לא מתקיים קשר סיבתי בין החניה במקום אסור לבין הפגיעה בהולכת הרגל. בית משפט השלום בענייננו סבר כי אין בסיס להבחנה בין מקרה שבו הפגיעה ברכב החונה קדמה לפגיעה בהולך הרגל לבין מקרה שבו הפגיעה ברכב החונה ארעה לאחר הפגיעה בהולך הרגל, שכן בשניהם יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הפגיעה.

6.

מאחר שבכר היא הולכת רגל שלל בית משפט השלום את תחולתו של סעיף 3(א) לחוק הפיצויים ובחן את תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק. בית המשפט פסק כי אין די בכך שהתקיים מגע בין הקטנוע לבין הרכב הפוגע (כנדרש לפי לשונו של סעיף 3(ב)), אלא יש צורך להראות גם קשר סיבתי בין הסיכון התעבורתי שיצר הקטנוע החונה לבין הפגיעה בהולך הרגל. כאמור, בית המשפט מצא כי בענייננו לא היה קשר סיבתי כנדרש, ולכן קבע כי לא קמה תחולה לסעיף 3(ב). על כן קבע בית משפט השלום כי האחריות בגין הנזקים שנגרמו בתאונה השנייה מוטלת על

מבטחת הרכב הפוגע

בלבד (היא המשיבה 2, חברת הכשרת הישוב ) , לפי הכלל שבסעיף 2(א) לחוק הפיצויים.

7.

בבית המשפט המחוזי שבו וטענו המבקשים כי מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה בקטנוע לבין הפגיעה בבכר. הם טענו כי הפגיעה בבכר נגרמה עקב התממשות של הסיכון התעבורתי שבחניה האסורה, שכן אברמוב ניסה להימנע מהפגיעה בקטנוע ורק בשל כך פגע בבכר עצמה. בית המשפט המחוזי קבע כי הערעור נסב סביב קביעות עובדתיות שהוכרעו על-ידי בית משפט השלום, ועל כן דחה את הערעור.

טענות הצדדים בבקשה

8.

המבקשים – שהם נהג הרכב הפוגע וחברת הביטוח שלו – טוענים כי עולה בענייננו שאלה עקרונית, שבנוגע אליה קיימות פסיקות סותרות של בית המשפט קמא. שאלה זו היא אם לא די בקביעת בית משפט השלום כי הקטנוע היווה סיכון תעבורתי כדי להכניסו בגדר סעיף 3(ב), בעיקר לאור העובדה שהיה מגע בינו לבין הרכב הפוגע. לטענתם, המסקנה לפיה די בעצם הקביעה כי קיים סיכון תעבורתי, גם בלא שהתקיים קשר סיבתי, נדרשת כדי שלא להכניס יסודות של אשם "בדלת האחורית" אל בחינת האחריות בגין הפגיעה בתאונת דרכים.

המשיבים 3-2 (להלן: המשיבים ) סבורים כי אין בעניין שלפנינו כל חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה בירור נוסף במסגרת ערכאה שלישית. לשיטת המשיבים השאלות שעליהן מצביעים המבקשים נדונו והוכרעו על-ידי בית משפט זה (בפרשת אדרי ; בפרשת סוהא חסן

ובפרשת

דוידי ). לפי הלכות אלה, טוענים המשיבים, יש לבחון קשר סיבתי במסגרת הקביעה אם התקיימה החזקה המרבה, ורק אם חזקה זו התקיימה – ניתן להפעיל את סעיף 3(ב), שבמסגרתו נבחן יסוד המגע. לכן, טוענים המשיבים, קיומם של התנאים שבסעיף 3(ב), וביניהם המגע, אינו שולל את הצורך בהוכחת הקשר הסיבתי. ואילו הקביעה כי לגופו של עניין לא התקיים קשר סיבתי בענייננו מבוססת על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כפי שבוררו על-ידי בית משפט השלום, סבורים המשיבים.

הבקשה לאיחוד הדיון

יוער כי נמצא לפני תיק נוסף העוסק בסיטואציה דומה (רע"א 9115/11), אשר הוגשה בו בקשה לאיחוד הדיון עם תיק זה. בבקשה נטען כי שני התיקים מעוררים שאלה משפטית דומה, וכי התוצאה המשפטית בהם שונה. מסיבה זו נטען שם כי ראוי שתינתן החלטה משותפת בשניהם. בחנתי את טענות המעוניינים באיחוד הדיון, כמו גם את טענות הצדדים המתנגדים לו. על אף הדמיון במטריה המשפטית בה עוסקים שני התיקים – לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

תאונה מעורבת

9.

דין הבקשה להידחות. לאחר הבירור העובדתי שערך בית משפט השלום, נותרו עובדות המקרה שלפנינו פשוטות. הקטנוע עצר בשוליים, בחניה אסורה בשל כך שהיא יוצרת סיכון תעבורתי (ראו עניין אדרי ). מבחינתה של בכר השימוש בקטנוע נפסק, ובכר לא הייתה בגדר משתמשת ברכב מנועי, לפיכך היא הייתה הולכת רגל בזמן התאונה השנייה. או אז הגיע אברמוב ברכבו, פגע בקטנוע ולאחר מכן פגע בבכר.

האחריות בגין נזקים שנגרמו להולך רגל בתאונה שבה היה מעורב יותר מכלי רכב אחד נדונה בבית משפט זה והובהרה פעמים מספר. כדי לברר את שאלת האחריות יש לבחון, בשלב הראשון , אם כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים לכלי רכב מעורבים. בחינה זו תעשה לפי הגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. בין היתר דורשת הגדרה זו להראות כי נעשה שימוש ברכב, או כי התקיימה אחת החזקות המרבות – לרבות החזקה בדבר חניה במקום אסור – וכי התקיים קשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לבין התאונה (ראו אליעזר ריבלין

תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 273, 312-308 (מהדורה רביעית, 2012); עניין דוידי , בפס' 9; עניין סוהא חסן , בפס' 5; עניין אדרי , בעמ' 822; ע"א 6527/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (טרם פורסם, 7.10.2008)). הדרישה לקיומו של קשר סיבתי במסגרת החזקה המרבה מקורה בפרשנות התיבה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (סעיף 1 לחוק הפיצויים, ההדגשה הוספה). במסגרת בחינת הקשר הסיבתי יש לתת את הדעת הן לקשר הסיבתי העובדתי, הן לקשר הסיבתי המשפטי. באשר להוכחת הקשר הסיבתי לעניין חניה במקום אסור ציינתי:

"יש להוכיח אפוא שתיים: קיומו של שימוש ברכב או התקיימות אחת החזקות המרבות; וקשר סיבתי בין השימוש או החזקה המרבה לבין התאונה. אין די בין די בעובדה כי התרחש מאורע 'שנגרם עקב פגיעה ברכב במקום שאסור לחנות בו'; על מנת שתקום זכאות לנפגע צריך שתתקיים הזיקה התחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה – גישה הבאה לידי ביטוי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש להקמת הזכאות בהתרחש האירוע נשוא החזקה החלוטה הזו" (ריבלין, בעמ' 308).

10.

אם רק רכב אחר הוא רכב מעורב לפי הגדרה זו – החברה המבטחת אותו תהיה אחראית לבדה לפצות את הניזוקים בתאונה, לפי הכלל הרגיל שבסעיף 2(א) לחוק הפיצויים (ריבלין, שם). אם יותר מרכב אחד עונה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק – אז תמשיך הבדיקה לשלב השני , בו יפנה בית המשפט לסעיף 3 לחוק ויבחן מי מבין כלי הרכב אחראי לפיצוי הניזוק. כאשר הניזוק הוא הולך רגל, ויש יותר מאשר רכב מעורב אחד כאמור, נכנס העניין לגדר סעיף 3(ב), ויבחן המגע הפיזי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לבין הניזוק. אם התקיים מגע כזה יהיו חברות הביטוח של הרכבים המעורבים חייבות ביחד ולחוד לפי סעיף 3(ב).

ויודגש – בחינת המגע בין כלי הרכב נעשית רק בשלב השני, לאחר שהוכח כי יותר מכלי רכב אחד היה מעורב בתאונה:

"הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את 'המעורבות' בתאונה במשקפי 'המגע'. אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" (עניין סוהא חסן , בפס' 5; ריבלין, בעמ' 273, 311).

הוראת סעיף 3 בוחנת את היחסים ה"פנימיים" בין כלי הרכב המעורבים במשקפי ה"מגע". אולם עצם המעורבות נבחנת במבחני החוק הרגילים, לרבות החזקה של חניה במקום אסור – על כל רכיביה.

העובדה כי בעניין סוהא חסן קדמה הפגיעה בהולכת הרגל לפגיעה ברכב החונה אמנם השפיעה על ההכרעה בנוגע לקשר הסיבתי שם, שכן מובן כי הפגיעה המאוחרת ברכב לא יכולה הייתה להשפיע על הפגיעה המוקדמת בהולכת הרגל. אולם ההלכה שנקבעה בפסקי הדין סוהא חסן , אדרי ו דוידי אינה מוגבלת רק לנסיבות כאלה, ובכל מקום נותר הצורך להראות קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין הסיכון התעבורתי שבחניה האסורה לבין הנזק. מקורה של הדרישה לקשר סיבתי היא בקביעה כי קודם לבחינת התנאים לחלוקת האחריות לפי סעיף 3(ב) – יש לבחון האם כל אחד מהרכבים עומד בהגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

11.

על כן, פסקי הדין של הערכאות קמא מבוססים על יישום של ההלכות הקיימות על עובדות המקרה הקונקרטי. בית משפט השלום בחן ומצא כי בנסיבות העניין הזה לא היה קשר בין הפגיעה בקטנוע לבין הפגיעה בבכר, בין היתר בגלל המרחק בין הקטנוע לבין בכר, ובשל יתר הנסיבות שאפפו את התאונה. בית המשפט המחוזי לא התערב בהכרעה זו. במצב דברים זה אין אפוא צורך לקיים דיון ב"גלגול שלישי" בסוגיה.

סופו של דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד המשיבים 3-2 בסך 10,000 ש"ח.