רע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח חראזי אייל

1.

זוהי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ו ר' לבהר-שרון ), שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט מ' שנהב ).

רקע לערעור והליכים קודמים

2.

ביום 18.05.2007 רכב פנחס ג'רבי על אופנועו בכביש בין-עירוני בין אשדוד לתל אביב. בשל תקלה באופנוע עצר ג'רבי בצד הכביש, החנה את האופנוע על השול הימני והזעיק מחלץ אופנועים. סמוך לאחר מכן הגיעה למקום הדר כץ, ברכב פיז'ו, החנתה אותו מאחורי האופנוע ונשארה ברכב. לאחר מכן הגיע לאזור המחלץ, אייל חראזי, ברכב יונדאי אליו הייתה מחוברת עגלה לגרירת האופנוע. ברכב הייתה גם ריקי ג'רבי, אשר נשארה בו בזמן התאונה. חראזי החנה את הרכב בין הפיז'ו לבין האופנוע, יצא מהיונדאי והחל ללכת לכיוון האופנוע. בשלב זה הגיעה למקום משאית אשר נסעה בשולי הכביש. המשאית התנגשה בחלק האחורי של הפיז'ו, המשיכה בנסיעה על השוליים, ולאחר מכן פגעה באופנוע ובחראזי וגררה אותם תחתיה עד שנעצרה. חראזי והדר כץ נהרגו בתאונה; ריקי ופנחס ג'רבי נפצעו בה.

3.

בית משפט השלום קבע כי כלי הרכב חנו בצמוד זה לזה, וכי האירוע היה למעשה תאונה אחת משולבת, באופן שלא ניתן להפריד בין חלקיה. המשאית נסעה ברציפות ופגעה בנסיעתה בשלושת כלי הרכב עד שנעצרה, כך נפסק, על כן לא ניתן לקבוע מה מידת מעורבותו של כל רכב בתאונה. בית המשפט פסק כי החבות לפיצוי ריקי ג'רבי, ששהתה כאמור ביונדאי בזמן התאונה, מוטלת על מבטחת היונדאי, בעוד החבות לפיצוי המנוחה הדר כץ, ששהתה בפיז'ו, מוטלת על מבטחת הפיז'ו. מבטחת המשאית חבה בשיפוי כל אחת מהמבטחות עבור מחצית מנזקים אלה, כך נפסק. תביעתו של פנחס ג'רבי התנהלה בנפרד, בתיק אחר.

השאלה שנותרה במחלוקת נוגעת לאחריות לפיצוי בגין הפגיעה באייל חראזי. בית המשפט פסק כי חראזי סיים את שלב הנסיעה ביונדאי, וכי טרם החל לתקן את האופנוע או לעשות בו שימוש. לכן נפסק כי חראזי היה הולך רגל בתאונה. מאחר שנפסק כי לא ניתן להפריד את התאונה ולקבוע מה מידת מעורבותו של כל רכב, כאמור, פסק בית המשפט כי על ארבע המבטחות להתחלק בפיצוי בחלקים שווים ביניהם, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ) (אם כי הסעיף עצמו לא הוזכר בפסק הדין).

4.

המבקשת, היא המבטחת של הפיז'ו (להלן: מנורה ), ערערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין שלא הייתה מחלוקת כי שלושת כלי הרכב שחנו בצד הדרך חנו חניה אסורה ויצרו סיכון תחבורתי. על כן עבר בית המשפט לבחון אם יש קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הפגיעה בהולך הרגל, ופסק כי קשר זה אכן מתקיים. בית המשפט המחוזי ציין כי כאשר הוכח כי היה מגע בין שני כלי הרכב – ברוב המקרים ניתן יהיה להסיק כי קיימת השפעה של הרכב החונה על נסיבות התאונה. נפסק כי השפעה כזו די בה כדי לקבוע שהרכב היה רכב מעורב – אף מבלי שקם צורך לבחון את עוצמת ההשפעה. על כן – הערעור נדחה.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

5.

מנורה סבורה כי פסיקת בתי המשפט המחוזיים לעניין סעיף 3 לחוק הפיצויים לוקה בעמימות ובסתירות, ולכן מוצדק לקיים דיון שלישי בסוגיה. לטענתה, הציב בית המשפט רף נמוך מדי לקיומו של הקשר הסיבתי הדרוש, כאשר הסיק מהמגע בין הרכב הפוגע לרכב החונה בנסיבות כמו שלפנינו את הקשר הסיבתי. מנורה סבורה כי גם אלמלא היה הפיז'ו חונה חניה אסורה – הייתה המשאית פוגעת בהולך הרגל. כמו כן, לשיטתה, מאחר שהפיז'ו נדחקה הצידה כאשר המשאית המשיכה בדרכה – ניתן להפריד מבחינה עובדתית בין הפגיעה בפיז'ו לבין הפגיעה בחראזי. מנורה טוענת כי אין הוכחה שהפיז'ו תרמה אף תרומה מזערית לקרות התאונה, אך אפילו הייתה השפעה מזערית על התוצאה – לא יהיה בה די לשיטתה.

6.

המשיבים 8-7 בבקשה (הם נהג המשאית והמבטחת שלו, הראל ) סבורים כי אין מקום לקיים דיון בגלגול שלישי בסוגיה. לגופו של עניין סבורים המשיבים 8-7 כי יש לבחון האם הפגיעה בהולך הרגל התרחשה לפני הפגיעה ברכב החונה או אחריה. אם הפגיעה בהולך הרגל קדמה לפגיעה ברכב (כפי שהיה בעניין אדרי , רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי , פ"ד נח(1) 817 (2003) ובע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 31.10.2007) (להלן: פרשת סוהא חסן )) – לא מתקיים קשר סיבתי והרכב החונה אינו מעורב. אולם אם הפגיעה בהולך הרגל ארעה אחרי הפגיעה ברכב החונה – יש לקבוע כי הרכב החונה הינו בבחינת רכב מעורב תמיד, סבורים המשיבים 8-7. לכן במקרה כזה אין תחולה להלכת סוהא חסן , טוענים הם. אולם אף אם תיערך בחינה של הקשר הסיבתי – מסתמכים המשיבים על קביעתו של בית משפט השלום לפיה אין אפשרות להפריד את האירוע לחלקים, וכי בשל כך מדובר באירוע אחד. במקרה כזה, שבו לא ניתן להפריד בין הפגיעות, טוענים המשיבים כי מתקיים קשר סיבתי.

7.

המשיבה 5, מבטחת האופנוע (להלן: הפול ), סבורה אף היא כי אין כל קביעה חדשה בעניין שלפנינו. המשיבה 5 טוענת כי פסק הדין התבסס על יישום של ההלכות הקיימות (בפרשת אדרי ; בפרשת סוהא חסן

וברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח נ' הפניקס חברה לביטוח (טרם פורסם, 12.06.2009) (להלן: פרשת דוידי )). לשיטתה, גם אם הסיבה המכרעת לתאונה היא דהירתה של המשאית – אין בכך כדי להביא למסקנה שלא קיים קשר סיבתי עקרוני בין החניה בצד הדרך לבין הסיכון התעבורתי שנוצר מכך. גם עוד מציינת הפוּל כי הפיז'ו לא הייתה רחוקה מרכב היונדאי בסיום התאונה, ולכן לא ניתן להפריד ולומר ש"תם תפקידה" בתאונה בשלב שבו נהדפה למעקה הבטיחות. הפוּל מדגישה כי בית המשפט המחוזי לא הסתפק במגע בין כלי הרכב, אלא ציין במפורש כי אף שהמגע הוא תנאי הכרחי למעורבות – "זה אינו תנאי מספיק", שכן יש להראות גם קשר סיבתי.

8.

המשיבה 6, מבטחת היונדאי (להלן: כלל ), מצטרפת לטענות המבקשת וסבורה כי היה על בית משפט השלום לדחות את התביעה נגד המבקשת ונגדה. המשיבה סבורה כי הקושי להפריד בין האירועים נעוץ בדרך שבה התנהל הדיון בבית משפט השלום – ללא שמיעת ראיות אלא על סמך החומר שהוגש. לשיטתה, יש להמתין עם מתן ההחלטה עד לשמיעת הראיות בתיק הנפרד אשר מנהל פנחס ג'רבי, לרבות לחקירת אנשי המשטרה. או אז תתאפשר בחינה מלאה של כל הראיות הרלוונטיות, אשר לא הוגשו בתיק זה. אם לא תתקבל דעתה זו – סבורה כלל כי אין די בעובדה שהרכבים נפגעו על-ידי המשאית, אלא יש צורך לבסס קשר סיבתי בין הפגיעות. במקרה זה, לטענתה, נותק הקשר הסיבתי בין הפגיעה ביונדאי ובפיז'ו לבין הפגיעה באופנוע ובחראזי. הרכבים אף נזרקו לצד הדרך – בעוד שהמשאית המשיכה איתנה במסלולה, דבר שמוכיח לטענתה כי הייתה פוגעת בחראזי גם אלמלא החניה האסורה. לבסוף טוענת כלל כי לא היה מגע בין היונדאי לבין המשאית בעת התאונה , כפי שדורש סעיף 3(ב). כלל מציינת כי לשיטתה תוצאתה של קבלת הבקשה תהיה רלוונטית גם לגביה, אף שהיא משיבה בערעור ואינה מבקשת או מערערת נוספת, וזאת בשל זהות האינטרסים והטענות המשפטיות בינה לבין המבקשת.

הבקשה לאיחוד הדיון

9.

המבקשת הגישה בקשה לאיחוד הדיון בתיק זה עם הדיון ברע"א 7501/11. לטענתה, מעוררים שני התיקים שאלה משפטית דומה, ואף שניתנו על-ידי אותו הרכב – התוצאה המשפטית בהם שונה. מסיבה זו סבורה המבקשת כי ראוי שתינתן החלטה משותפת בשניהם. כפי שציינתי ברע"א 7501/11, בחנתי את טענות הצדדים לעניין זה ולמרות הדמיון במטריה המשפטית בה עוסקים שני התיקים – לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת האיחוד.

תאונה מעורבת

10.

דין הבקשה להידחות. סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים קובע כך:

"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."

פסקנו בעבר כי שאלת האחריות בגין פגיעה בהולך רגל בתאונה שבה היה מעורב יותר מכלי רכב אחד נבחנת בשני שלבים: בשלב הראשון , נבחנת השאלה האם כלי הרכב הקשורים לתאונה הם אכן כלי רכב "מעורבים". בחינה זו נעשית לפי הגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. המעורבות יכולה להיעשות בשתי דרכים – על-ידי קיום התנאי של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" או על-ידי קיומה של אחת החזקות המרבות שבסעיף 1, ביניהן החזקה בדבר חניה במקום אסור. בשני המקרים יש להראות גם כי קיים קשר סיבתי בין ה"שימוש" או בין החזקה המרבה לבין תאונת הדרכים (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 273, 312-308 (מהדורה רביעית, 2012); עניין דוידי , בפס' 9; עניין סוהא

חסן , בפס' 5; עניין אדרי , בעמ' 822; ע"א 6527/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ'

ארד (טרם פורסם, 7.10.2008)).

דרישת הקשר הסיבתי בין החזקה המרבה לבין התאונה נובעת מפרשנות התנאי "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שבסעיף 1 לחוק הפיצויים (ההדגשה הוספה). במסגרת בחינת הקשר הסיבתי יש לתת את הדעת הן לקשר הסיבתי העובדתי, הן לקשר הסיבתי המשפטי. באשר להוכחת הקשר הסיבתי לעניין חניה במקום אסור ציינתי:

"יש להוכיח אפוא שתיים: קיומו של שימוש ברכב או התקיימות אחת החזקות המרבות; וקשר סיבתי בין השימוש או החזקה המרבה לבין התאונה. אין די בעובדה כי התרחש מאורע 'שנגרם עקב פגיעה ברכב במקום שאסור לחנות בו'; על מנת שתקום זכאות לנפגע צריך שתתקיים הזיקה התחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה – גישה הבאה לידי ביטוי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש להקמת הזכאות בהתרחש האירוע נשוא החזקה החלוטה הזו" (ריבלין, בעמ' 308).

רכב אשר אינו עונה על הגדרה זו – מסתיימת הבדיקה מבחינתו, והוא אינו מעורב בתאונה. אם קיים רק רכב אחד העונה על ההגדרה – יכנס המקרה להוראת סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, לפיו אחראי הרכב הפוגע בגין הפגיעה שנגרמה להולך הרגל (ריבלין, בעמ' 273, 311).

11.

אם קיים יותר מרכב אחד העונה על הגדרה זו, תיכנס הבחינה ל שלב השני . בשלב זה יבחן בית המשפט את שאלת האחריות לנזק במישור היחסים שבין כלי הרכב השונים, במסגרת סעיף 3(ב) לחוק. במילים אחרות, לאחר שנבחנת המעורבות בתאונה במישור שבין הנפגע לכלי הרכב – עוסק סעיף 3(ב) ביחסים ה"פנימיים" בין כלי הרכב המעורבים, וביניהם – בשאלת המגע שהתקיים בין כלי הרכב. כאמור, סעיף 3 (ב) אינו נועד להרחיב את מעגל החייבים במקרה של פגיעת אדם מחוץ לכלי רכב, אלא להסדיר את החיוב בין החייבים השונים הנכנסים תחת החוק.

"הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את 'המעורבות' בתאונה במשקפי 'המגע'. אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" (עניין סוהא חסן , בפס' 5; ריבלין, בעמ' 273, 311).

בסיכומו של דבר – המעורבות נבחנת במבחנים שמציב סעיף 1 לחוק, לרבות החזקה של חניה במקום אסור ודרישת הקשר הסיבתי שהיא מקימה. ההשתתפות בין כלי הרכב המעורבים נבחנת בשלב השני, דרך התנאים שבסעיף 3(ב), לרבות המגע.

מן הכלל אל הפרט

12.

כזכור, בית משפט השלום מצא כי חראזי היה הולך רגל בעת התאונה. כמו כן נפסק כי המשאית פגעה בפיז'ו וביונדאי, ומיד אחר כך המשיכה ופגעה באופנוע ובחראזי. על כן, על בית המשפט הוטל לבדוק אילו כלי רכב היו מעורבים בתאונה. בתוך כך היה על בית המשפט לבחון את תנאי קיומה של החזקה המרבה, לרבות שאלת הקשר הסיבתי שבין החניה לבין הפגיעה בחראזי. רק לאחר שמצא בית המשפט כי בתאונה היו מעורבים מספר כלי רכב – היה עליו לבחון את שאלת המגע.

כך אכן נעשה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה הקונקרטיות לא הייתה אפשרות להבחין בין הפגיעה ביונדאי ובפיז'ו לבין הפגיעה בחראזי. על כן, במסגרת בחינת המעורבות בתאונה מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין הימצאותם של הרכבים בחניה אסורה לבין הפגיעה בחראזי. בקביעה זו אין בכוונתנו, כערכאה שלישית, להתערב.

המבקשים טוענים כי עצם המגע בין כלי הרכב אינו צריך להיות סוף פסוק באשר לשאלת המעורבות, ואכן כך – לפני בחינת תנאי המגע יש לשאול אם אכן היו הרכבים מעורבים בתאונה, לפי ההגדרה הרגילה כאמור. רק כאשר מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה ברכב לבין הפגיעה בהולך הרגל – יש לעבור ולבחון את חלוקת האחריות במשקפי סעיף 3(ב). כך אכן עשה בית המשפט קמא. אין אפוא טעות בהלכה ולא עולה במקרה זה צורך לקיים דיון בשאלות החורגות מעניינם של הצדדים הישירים לתיק.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 8,7,5 בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהם.