רע"א 7505/04 אמיר אשורי נ. ויקטור אביזאדה

1.בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט י' זפט), אשר סירב להעניק למבקש סעדים זמניים נגד המשיבים 1 ו-2 עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

2.אלו הן עובדות המקרה, בקיצור רב: נשוא הסכסוך הוא נכס מקרקעין בבת-ים המשמש כחניון (להלן - החניון), אשר רשום בבעלות המשיבה 4. בשנת 1977 רכש המשיב 1 את החניון עבור המשיבה 2, ועל כן היא זכאית כלפי המשיבה 4 להירשם כבעלת החניון. בשנת 1989 הוסכם בין המשיב 1, שבבעלותו שליש ממניותיה של המשיבה 2, לבין המבקש, כי האחרון זכאי לקבלת מחצית מזכויותיו של המשיב 1. כוונת הצדדים הייתה לשישית מן הזכויות בחניון. משנתגלעה מחלוקת בין הצדדים עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו בחניון. הסעד המבוקש לא ניתן לו, אך בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהוגש על פסק הדין (ע"א 3790/02 אשורי נ' אביזאדה , פ"ד נז(4) 337). בית משפט זה הצהיר כי המבקש הינו שותף מלא בזכויותיו האובליגטוריות של המשיב 1 בחניון, וכי הוא זכאי, בין היתר, להשתתפות ברווחים בגין זכויות אלה ובקבלת ההחלטות בנוגע אליהן. מאחר שהמשיבים 1 ו-2 לא קיימו, אליבא דמבקש, את פסק הדין של בית המשפט העליון, הגיש הוא לבית המשפט המחוזי תובענה לאכיפת פסק הדין. במסגרת התובענה עתר המבקש לצו זמני האוסר על המשיב 1 לעשות כל דיספוזיציה בעניין מחצית מזכויותיו בחניון. כמו כן ביקש הוא צו זמני האוסר על המשיבים 1 ו-2 לעשות כל פעולה בקשר לניהול הרגיל של החניון מבלי ליידע אותו, והמונע מהם לעשות כל פעולה החורגת מהניהול הרגיל של החניון ללא קבלת הסכמתו בכתב. בנוסף, התבקש בית המשפט למנות כונס נכסים זמני על מחצית מזכויותיו של המשיב 1 ושישית מזכויותיה של המשיבה 2 בחניון. בקשתו של המבקש נדחתה. בית משפט קמא קבע, כי לפי פסק דינו של בית המשפט העליון אין למבקש יריבות ישירה עם המשיבה 2 ואף לא זכות להתערב בהחלטותיה. עוד נקבע, כי המבקש לא הניח יסוד לחשש שהמשיב 1 מתכוון לעשות עיסקה בזכויותיהם המשותפות של השניים בחניון. נימוק נוסף לדחיית הבקשה היה, כי המבקש לא צירף ראייה המוכיחה כי פנה אל המשיב 1 בדרישה לדין וחשבון על חלקו ברווחים ונענה בסירוב. מכאן בקשת רשות ערעור זו.

3.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש לפי הרשות שניתנה. דעתי היא כי יש לקבל את הערעור בחלקו. מעיון בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי הנימוקים שנתן בית משפט קמא לדחיית הבקשה אינם עולים בקנה אחד עם החומר שהוצג בפניו. ראשית, נראה לכאורה כי הפרשנות שהעניק בית משפט קמא לפסק דינו של בית המשפט העליון בהתדיינות הקודמת שבין הצדדים (ע"א 3790/02 הנ"ל ) אינה נכונה. יצוין, כי המערכת החוזית בין בעלי הדין כוללת הסכמים נוספים על ההסכם שנזכר לעיל, וכי כל ההסכמים כתובים בשפה הפרסית. מקריאת התרגום קשה להתחקות באופן מדויק אחר כוונת הצדדים. מכל מקום, בפסק דינו של בית משפט זה נקבע:

"מן ההכרה בזכותו של אשורי [המבקש – א' ג'] ל"שותפות שווה" עם אביזאדה [המשיב 1 – א' ג'] נובע כי על אביזאדה לחלוק עם אשורי את רווחיו (אם וכאשר יהיו כאלה) מהפעלתו השוטפת של החניון, וכן כי אשורי זכאי לקבל מאביזאדה דין וחשבון על אודות חלקו בהכנסות ובהוצאות הקשורות בהפעלת החניון. כן יודגש כי גם בכל הנוגע למכירת זכויותיהם המשותפות בחניון יש לאשורי מעמד שווה למעמדו של אביזאדה. הווי אומר: אין אביזאדה רשאי להחליט, על דעת עצמו, אם למכור את הזכויות ובאילו תנאים, וחלה עליו חובה לשתף את אשורי בכל דבר ועניין הקשור במכירת הזכויות". ( שם , בעמ' 341).

בגדר הסעד שניתן בערעור הוצהר, כי המבקש זכאי למחצית הזכויות שרכש המשיב בין באופן אישי ובין באמצעות המשיבה 2. לאור פסק הדין נראה, כי למבקש קיימת זכות לכאורה ככל שהדבר מתייחס לסעדים הזמניים שביקש הן כלפי המשיב 1 והן כלפי המשיבה 2. בית משפט קמא אף שגה משקבע כי המבקש לא הניח יסוד לחשש לפיו המשיב 1 מתכוון לעשות דיספוזיציות בזכויות בחניון. המבקש הציג מודעה שפורסמה בעיתון, לפיה החניון עומד למסירה. הוא אף צירף מכתבים ששלח למשיבים 1 ו-2 בדרישה לדין וחשבון על חלקו ברווחים מהפעלת החניון, אשר לא זכו למענה. המשיבים 1 ו-2 טענו כי אינם עומדים מאחורי המודעה, אך לא הכחישו בלשון מפורשת את הטענה כי בכוונתם לעשות עסקאות בזכויות המשותפות להם ולמבקש. המשיב 1 אף לא צירף תצהיר לתשובתו לבקשה לסעדים זמניים שהוגשה לבית המשפט המחוזי. לפיכך, החשש לו טוען המבקש לא הופרך.

4.באשר לסעדים המבוקשים, סבור אני כי בניגוד לשני הסעדים הראשונים שהתבקשו, כמפורט לעיל, אין מקום לעת הזו למנות כונס נכסים על הזכויות נשוא המחלוקת. הסעד הזמני של מינוי כונס נכסים לפי תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), הינו סעד מרחיק לכת, שבגדרו נשללות זכויות של הנתבע באשר לנכס שכונס הנכסים מתמנה לגביו. לפיכך, יש לנקוט זהירות רבה בשימוש בו. ככלל, יש להעניקו רק כאשר אין בנמצא אמצעים חלופיים יעילים ופחות דרסטיים (ראו, רע"א 7/89 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' חברת נשר סוכנות לביטוח בע"מ , פ"ד מב(4) 683, 691-690; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 622-621). נסיבות המקרה דנא אינן מצדיקות מתן סעד זה בשלב הנוכחי. נראה כי די בסעדים האחרים על מנת להבטיח את זכויותיו של המבקש עד להכרעה בתובענה. משנמצא כי המבקש צודק בהשגותיו נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, אין צורך לבחון את טענתו, כי יש לבטל את ההחלטה בשל כך שלא ניתנה לו אפשרות להשיב לתשובתם של המשיבים בבית משפט קמא (כמצוות תקנה 241(ג1) לתקנות).

5.אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת. ניתנים בזאת הסעדים הבאים: ראשית, צו מניעה זמני האוסר על המשיב 1 לעשות כל דיספוזיציה בעניין מחצית מזכויותיו בחניון, השייכת למבקש. שנית, צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 1 ו-2 לעשות כל פעולה בקשר לניהול הרגיל של החניון מבלי ליידע את המבקש זמן סביר מראש, והמונע מהם לעשות כל פעולה החורגת מהניהול הרגיל של החניון ללא קבלת הסכמתו בכתב. הצווים יעמדו בתוקף עד למתן פסק דין בהליך העיקרי. הנני מניח כי התחייבות של המבקש צורפה לבקשה לסעד זמני, כנדרש בתקנה 365(ב) לתקנות. כמו כן על המבקש להמציא תוך 7 ימים ערבות בנקאית בסכום של 25,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח, לשביעות רצונו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, כאמור בתקנה 364(א) לתקנות. היה ואלו לא יומצאו כאמור, יפקע הצו הזמני. המשיב 1 יישא בהוצאות הבקשה וכן בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ש"ח.