רע"א 1261/07 ד"ר עו"ד משה וינברג נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים,משרד האוצר

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת ש' דותן) שדחה בקשת רשות שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופטת י' אחימן) לפיה בוטל מינויו של המבקש ככונס נכסים.

השתלשלות העניינים בתיק זה כפי שהובאה בהחלטת בית משפט השלום היא נפתלת, ואשתדל שלא להאריך בתיאורה מעבר לדרוש:

א.

לבית משפט השלום בתל-אביב – יפו הוגשה תביעה על ידי וינברג-דורון ושות', שותפות משרד עורכי דין (להלן: השותפות ), מטעמה הוגשה בשנת 2000 תביעה לחוב כספי בגין שכר טרחת עורך דין נגד 11 נתבעים תושבי-חוץ (להלן: הנתבעים ). בכתב התביעה נטען כי מאז שנת 1987 ועד שנת 1995 ייצגה השותפות את הנתבעים בבירור טענותיהם לזכויות בעלות בקרקעות מכוח ירושה באיזור עמק החולה, קרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים למשיב, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס ) לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י - 1950. הנתבעים טענו כי בני משפחתם שהיו בעלי הקרקעות לא שהו בארץ בתקופה בה הוקנו נכסיהם לאפוטרופוס ועל כן ההקניה נעשתה שלא כדין. על פי הנטען, השותפות ערכה בירורים שונים על מנת להוכיח טענתם זו של הנתבעים.

ב.

על פי הנטען, בשנת 1995 הודיעו הנתבעים לשותפות כי מאחר שהטיפול המשפטי לא נשא פירות הם רוצים להפסיק את ייצוגם המשפטי על ידיה. השותפות ראתה בהודעה זו הפרת התחייבות, בעיקר נוכח הפעולות שנקטה על פי הנטען לאורך השנים לקידום עניינם של הנתבעים, וטענה כי היא זכאית לשכר טרחה בגין תקופת הייצוג. משהנתבעים לא שעו לפניות השותפות בעניין, הוגשה התביעה, בה הועמדה יתרת שכר הטרחה לתשלום על 521,000 ₪.

ג.

לטענת המבקש, כתב התביעה הומצא לנתבעים, אולם הם לא הגישו כתבי הגנה וניתנו נגדם פסקי דין בהיעדר הגנה. לאחר שניתנו פסקי הדין ביקש בא כוחה של השותפות, הוא המבקש, למנותו ככונס נכסים לפי תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות ), על זכויותיהם הנטענות של הנתבעים כלפי האפוטרופוס. הבקשות שהגיש בעניין זה התקבלו, כמפורט בהחלטת בית משפט השלום מיום 1.9.05, והמבקש מונה ככונס נכסים על הזכויות הנטענות של הנתבעים כלפי האפוטרופוס. לאחר שמונה ככונס ניהל המבקש מגעים שונים עם האפוטרופוס, אולם בסופו של דבר לא עלה בידו להמציא את כל המסמכים שנדרש להמציא ועל כן פנה לבית המשפט השלום וביקש רשות להגיש תובענה בשם הנתבעים לקבל סעד הצהרתי בגין זכויותיהם הנטענות בקרקעות. בקשתו התקבלה (כב' השופטת י' שבח).

כשלושה חודשים מאוחר יותר פנה האפוטרופוס אל בית המשפט השלום בבקשה להתיר לו להצטרף כמשיב לבקשה ולהגיב עליה. כן ביקש לבטל את ההחלטה למינוי המבקש ככונס נכסים. בית המשפט (כב' השופטת י' שבח), ציין בהחלטתו כי לכתחילה לא היתה דעתו נוחה מכך שהתיק נוהל כולו (פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, הבקשות להמצאה מחוץ לתחום של הבקשה לפסק דין נגד הנתבעים ולמינוי כונס נכסים) במעמד צד אחד, ומשניתן הסבר על ידי האפוטרופוס לאי הגשת תגובה, קבע כי החלטתו הקודמת ליתן למבקש רשות להגיש תביעה בטלה. כן איפשר בית המשפט פתיחת תהליך בדיקה מחודש לעניין תוקף מינויו של הכונס.

ד.

לאחר שהגישו הצדדים סיכומיהם בעניין, הכריע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' אחימן), בהחלטה מפורטת ומנומקת, בבקשה לביטול מינויו של המבקש ככונס.

באשר לתקינותו של צו הכינוס נקבע כי נפל בצו פגם ממשי, כיוון שהבקשה למינוי כונס נכסים לא הומצאה מעולם לתגובת הנתבעים. בית המשפט קבע כי הליך "בירור הזכויות" על ידי הכונס נועד למימוש הזכויות ולכן יש לבחון את תקינותו באותן אמות מידה הנוגעות להליכי המימוש, ואם הליכי המימוש מחייבים מתן הודעה מתאימה, כך גם הליכי בירור הזכויות. לפיכך נקבע כי הצו למינוי הכונס, אשר ניתן במעמד צד אחד מבלי שהבקשה למינוי כונס ופסק הדין יומצאו לנתבעים ויתאפשר להם לטעון בעניין, בטל.

אשר לתקינות הליכי מימוש הזכויות. בית המשפט מצא לנכון לדון לחלופין גם בסיטואציה לפיה צו מינוי הכונס תקף, שאז מוגבלת ההכרעה להסמכת הכונס להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בעניין זכויות הנתבעים במקרקעין ומימושן. בית המשפט סקר את המבחנים שהותוו בפסיקה למינוי כונס נכסים לצורך הוצאה לפועל של פסקי דין וקבע כי השיקול המכריע במקרה זה עניינו מידת הצדק שבמינוי בהתחשב בטיב הזיקה של הנתבעים לקרקעות ובמידת הפגיעה העלולה להיגרם להם אם ימונה כונס, למול מידת הפגיעה בשותפות אם לא ימונה כונס. בית המשפט פירט כי בתקופה בה ייצגה השותפות את הנתבעים נוצרו ביניהם יחסי נאמנות בהם היו הנתבעים בגדר "נהנה". מינויו של המבקש ככונס, כך נקבע, יביא לשמירת זיקתו של הכונס כלפי הזכות ויאפשר את המשך פעילותו ביחס אליה, אך זהות הנהנה תשתנה באופן קיצוני – הקשר עם הנהנה המקורי, הנתבעים, וחובת הנאמנות כלפיהם ינותקו ופעילותו של הכונס תהפוך מנוגדת לרצונם. במקביל תיווצר חובת נאמנות כלפי נהנה חדש – השותפות. בית המשפט ציין עוד כי מינויו של הכונס יביא להמשך "ייצוגם" של הנתבעים על ידי השותפות בניגוד לרצונם ובתהליך כפוי זה ייקבע גורל זכויותיהם בקרקעות מבלי שתהא להם אפשרות לנקוט עמדה בעניין, בעוד שהשותפות תקבל בעקיפין את מושא הייצוג, תוך רכישת מעמד של נהנה ונישול הנתבעים מכל זיקה לזכות. לאור האמור נקבע כי כאשר שולט הכונס בזירת המאבק המשפטי, ובאין שיתוף פעולה עם הנתבעים, מתקיימת פגיעה משמעותית בנתבעים.

בית משפט השלום עמד על ההשלכות הקשות, רגשיות וכלכליות, של מינוי הכונס על זכויותיהם של הנתבעים, ובפרט זכותם לכבוד ולקניין, ועל כך שמינוי הכונס לא נועד להענישם על החלטתם להפסיק הייצוג על ידי השותפות, ומנגד עמד על הפגיעה הכלכלית בנושה – השותפות – שבידו פסק דין חלוט לטובתו, אם לא ימונה כונס. בית המשפט קבע כי

הגם שאין חולק על תוקפו של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, עדיין ניתן להביא שיקול זה בחשבון בבחינת מאזן האינטרסים בעניין מינוי הכונס. צוין, כי עיון במסמכים ובנימוקים בשלב בו נבחן מתן ההיתר להמצאה מחוץ לתחום מעלה כי השותפות היתה נחושה ליצור "כמעט בכל מחיר", כלשונו, את התשתית לקיומה של סמכות בינלאומית. בית המשפט הוסיף כי לאופן בו עלה בידה של השותפות לזכות בהיתר המצאה מחוץ לתחום שבתומו קנה לו בית המשפט בישראל סמכות בינלאומית – אותו כינה

"מהלך מתוחכם" - יש השלכה על גבולות המימוש של הזכות שנולדה עקב כך. בית המשפט קבע כי השותפות הייתה מודעת לכך שלא תוכל לגבות את שכר הטרחה משווי הזכות ועל כן שלילת זכאותה במקרה בו "נמתחו" גבולות הסמכות הטריטוריאלית באופן בלתי טבעי למינוי כונס נכסים לגביית החוב הפסוק אינה פוגעת לשיטתו במאזן הכולל באינטרס הציבורי ביציבות המערכת המשפטית ובהגנה על ציפיית האזרח להיפרע את חובו.

לנוכח האמור, באיזון הכולל בין האינטרסים, מצא בית משפט השלום כי אין להסמיך את הכונס לפעול למימוש זכויות הנתבעים כלפי האפוטרופוס. בית המשפט הבהיר עוד כי אף על פי שמבחינה משפטית פורמלית ידה של השותפות, האוחזת בפסק דין חלוט שניתן בהיעדר הגנה, לאחר ביצוע המצאה מחוץ לתחום השיפוט, היא על העליונה, הרי שיש להעדיף לעניין זה "...מניעת עוולות ועיוותים מוסריים על פני היצמדות לפורמליות משפטית". כן צוין כי בפני השותפות פתוחה הדרך לאכוף את פסק הדין בארצות הברית.

סוף דבר, מינויו של המבקש ככונס לצורך הגשת תביעה למימוש זכויותיהם של הנתבעים כלפי האפוטרופוס בוטל.

ה.

השותפות הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ש' דותן). הבקשה נדחתה תוך שבית המשפט המחוזי מציין כי בפסק דינו של בית משפט השלום נדונו כל ההיבטים הרלוונטיים. בית המשפט ציין עוד כי השאלה שהעלה בפניו בא כוח השותפות, האם היה מקום לדון מחדש במינוי ככונס נכסים על ידי הערכאה אשר החליטה על המינוי, אינה רלוונטית למחלוקת שכן המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת השופטת שבח לפתוח את הדיון בסוגיית מינוי הכונס וההחלטה לקיים דיון חוזר בסוגיה הפכה חלוטה. לגופו של עניין הסכים בית המשפט כי אין לאפשר לנושה לפעול בנכסי החייב מבלי שהובאה כל ראיה לכך שהחייב היה מודע לקיומו של פסק הדין נגדו ולבקשה למינוי כונס נכסים.

2.

המבקש מפרט בבקשה בפירוט רב את השתלשלות העניינים ואת הפעולות שבוצעו במסגרת ייצוג עניינם של הנתבעים על ידי השותפות. לטענתו, מתעוררות במקרה זה מספר שאלות בעלות חשיבות עקרונית המצדיקות מתן רשות לערער, והן:

"1. האם רשאית ערכאה שיפוטית לשוב לדון ולשנות החלטה חלוטה שניתנה ע"י אותה ערכאה, וזאת כאשר ערכאה זו נסמכת על פרשנות שגויה של ההחלטה שאינה עוסקת באופן מפורש בסוגיה שנקבעה בהחלטה החלוטה.

2.האם במקרה בו ניתן פסק דין במעמד צד אחד

כנגד נתבע, אשר גילה דעתו כי ההליך שהתנהל נגדו אינו מעניינו , עדיין קיימת חובת המצאה לנתבע בעניין הליכים נוספים, כאשר אין מדובר עדיין בהליכים שעניינם מימוש פסק הדין . וזאת בשים לב לכך שבית משפט שנתן את ההחלטה בעניין ההליכים הנוספים לא ראה לנכון להידרש לשאלת ההמצאה של הליכים אלה באופן מפורש

ואישר את המשך ההליכים הנוספים במעמד צד אחד" (ההדגשות במקור, ע.א.).

המבקש טוען כי החלטת השופטת שבח לא עסקה במינוי המבקש ככונס נכסים, אלא כל שיש בה הוא היתר למשיב להגיש תגובתו לבקשת המבקש, ככונס נכסים, להגיש תביעה בשם הנתבעים למתן סעד הצהרתי בו תיקבענה זכויותיהם במקרקעין. לטענת המבקש, המשיב הרחיב בתגובתו לבקשת המבקש את טיעוניו ופתח מחדש את עניין המינוי ככונס נכסים, ואולם, הוא מטעים, אין בכך משום הכשר לפתיחה מחדש של החלטה חלוטה בעניין מינויו של המבקש ככונס נכסים ושגו הערכאות דלמטה משקבעו כי ניתן היה לאפשר פתיחתו מחדש לדיון של המינוי ככונס נכסים.

טענות נוספות בפי המבקש עניינן בצורך בקיום הליכי המצאה לנתבעים לאחר שניתן נגדם פסק דין במעמד צד אחד. לטענתו, בית המשפט קמא התעלם מכך שמטרת מינויו ככונס נכסים לא היתה ירידה לנכסי הנתבעים, אלא בירור זכויותיהם הנטענות. הוא מבקש להיבנות בהקשר זה מכך שבית משפט השלום אשר נתבקש להורות לכתחילה על מינויו ככונס נכסים, לא ראה לנכון להתייחס לשאלת ההמצאה לנתבעים או לצורך בהמצאה זו. לטענת המבקש חזקה היא שהמצאה אינה נדרשת לאור התנהלות הנתבעים עד למועד הבקשות למינוי, בכך שלמעשה גילו דעתם כי ההליך אינו מעניין אותם. הוא מוסיף כי תקנה 388 לתקנות אינה מחייבת אותו להמציא הודעה על מינויו אלא הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. לדבריו, ניהול התביעה נגד הנתבעים במעמד צד אחד בשל חוסר העניין שגילו בה וקבלת פסק דין במעמד צד אחד, אין בהם כדי לפגוע בזכותה של השותפות להמשיך בהליכים שיאפשרו את מימוש זכויותיה על פי פסק הדין כאשר המצאה לנתבעים ויידועם על ההליכים מתחייבים לשיטתו רק משמדובר בהליכים למימוש פסק הדין במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

3.

דין הבקשה להידחות.

המבקש מציין בבקשתו כיצד הוגדרו בפסיקתו של בית משפט זה המקרים בהם תינתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה, ואולם, למרות שהוא טוען כי השאלות שמעוררת הבקשה עונות על הגדרה זו, איני סבורה כי יש בטענותיו ממש ואיני סבורה כי מצדיקות הן בחינה על ידי ערכאת ערעור נוספת.

ראשית, באשר לשתי השאלות שהוצגו, עיון בטענות מעלה כי הלכה למעשה גורס המבקש כי שגו הערכאות דלמטה ביישום הוראות הדין והפסיקה. טענות שעניינן יישום הדין אינן מצדיקות כידוע מתן רשות לערער. אשר לשאלה הראשונה שפורש המבקש בבקשתו, שאלה זו אינה אלא ניסיון לערער על החלטת בית משפט השלום מיום 12.6.02, לפיה התאפשרה "פתיחתו של תהליך בדיקה מחודש לעניין תוקף מינויו של הכונס מלכתחילה", לשון החלטת בית משפט השלום שביסוד הבקשה שלפניי. המבקש לא ביקש לערער על החלטה זו לאחר שניתנה, היא הפכה וחלוטה ואין לאפשר הערעור עליה עתה. אוסיף, כי העובדה שהמבקש והשותפות לא מצאו לנכון לצרף כמשיב לבקשה למינוי כונס נכסים את האפוטרופוס, על אף שמ דובר בבקשה הנוגעת לנפקדים היא שהביאה בסופו של דבר לפתיחת ההליך מחדש, יש בה להעיד על ההתנהלות כולה ועדויות נוספות לה לא חסרות ולא בכדי העיר בית משפט השלום את שהעיר. מכל מקום, לא מצאתי בטענות המבקש לעניין זה ממש.

גם השאלה הנוספת שמתבקשת העמדתה לדיון באצטלה של שאלה משפטית עקרונית, אינה מצדיקה בחינה נוספת. מקובלת עליי עמדתו של בית משפט השלום כי ההפרדה שמציג המבקש בין הליכי בירור הזכויות להליכי מימוש הזכויות היא מלאכותית וחסרת הצדקה. עמדתו של המבקש כי אין צורך ליידע את הטוענים לבעלות בזכויות ולהמציא להם את פסק הדין והבקשה הנוגעים לעניינם כל עוד אין מ דובר

בהליכים למימוש הזכויות, אינה יכולה להתקבל ועל פניה היא מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולרוחו. גם אם כטענת המבקש אין חובת המצאה על פי דין מקום שעסקינן במסגרת הדיונית של תקנה 388 לתקנות, הרי שעצם העובדה כי מינוי כונס לפי תקנה זו הינו מעין חריג לכלל של אכיפת פסקי דין באמצעות ההוצאה לפועל וקשור הוא קשר הדוק לשיקולי הגינות וצדק, די בה כדי להביא לכך שכתבי בי דין במסגרת זו יומצאו (וראו באשר לטיב הסעד האמור: רע"א 7505/04 אשורי נ' אביזאדה (לא פורסמה, 7.9.04) ;

רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ , פ"ד נו(6) 550 (10.9.02) ; ע"א 4111/97 שם טוב נ' מורטזה , פ"ד נג(2) 616 (1999)). עוד אציין את שציין גם המשיב בפני בית המשפט המחוזי, כי פטור מהמצאה כפי שמציע המבקש משמעו כי מי שמופעלת נגדו אכיפה לפי תקנה 388 לתקנות יימצא ללא הצדקה במצב רע יותר מזה בו נתון מי שמופעלת נגדו אכיפה לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967. זאת ועוד, האפשרות לפגיעה בקניינם הנטען של הנתבעים היא בולטת משהמבקש, המשמש ככונס הנכסים על זכויותיהם הנטענות של הנתבעים, משמש כשותף בשותפות, כפי שציין בית משפט השלום. אינטרס השותפות והאינטרס שלו חד הם ועומדים הם בניגוד מוחלט לאינטרס הנתבעים, המוצאים עצמם נכפים להיות מיוצגים על ידי השותפות, באשר לזכויות יסוד שהם טוענים להן, על אף שהביעו רצונם שלא להיות מיוצגים על ידי השותפות. בית משפט השלום עמד בהחלטתו על התנהלות השותפות שהביאה לכך שאכן היא אוחזת בידה כיום פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כאמור, אחרי תוקפו של פסק דין זה לא ניתן להרהר, אולם הנסיבות שתוארו מצדיקות אכן מתן משקל להתנהלות זו ובחינה מהותית של הדברים, כפי שעשה בית משפט השלום.

עוד אזכיר כי בידי השותפות נותרת האפשרות העקרונית לגבות את המגיע לה, על פי הנטען, על ידי אכיפת פסק הדין נגד הנתבעים בארצות הברית.

הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.