רע"א 7544/97 מיכאלה אסתר טאוב נ. " אפרוקי"

המבקשת משכנה את זכויותיה בדירת מגוריה (להלן: הדירה), ובמסגרת מימוש הליכי המשכון רכשה המשיבה את הזכויות בדירה. במקביל לרכישת הדירה נכרת הסכם שכירות, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו השכירה המשיבה למבקשת את הדירה לתקופה של 30 חודשים עד ליום 4.6.96. המשיבה נרשמה כבעלת הזכויות בדירה, וזאת מכוח החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.10.95.

המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד מהדירה, וכן תביעה כספית על סך 69,092 ש"ח. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן, ונתן פסק דין נגדם. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירת המגורים. בתאריך 21.10.97 החליט בית המשפט השלום כי:

"מכל הנימוקים המפורטים בתגובת ב"כ המשיבה יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין בלבד, הנני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי המבקשים כפוף להפקדת ערבות של שני ערבים טובים לשביעות רצון המשיבה, או כפוף להפקדת 300,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש תוך 10 ימים, או ערבות בנקאית על הסכום הנ"ל ללא הגבלת זמן".

המבקשים לא פעלו כפי שנאמר בהחלטה, ותחת זאת הגישו לבית המשפט המחוזי, בפניו הגישו ערעור, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו:

"הכלל הוא שאין לעכב ביצוע פסק דין אלא אם כן

עלול להגרם

נזק בלתי הפיך. מניעתו במקרה זה הבהיר ב"כ המשיבה (סעיף 28 לתגובתו) כי 'אם יסלקו המבקשים את ידם מן הדירה ויפנוה מכל אדם וחפץ תהיה המשיבה מוכנה להתחייב שלא למכור את הדירה עד למתן פסק הדין בערעור, אלא להשכירה בשכירות בלתי מוגנת בלבד'".

על החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור. המבקשים צרפו לבקשה בקשה דחופה למתן סעד ארעי, בה הציעו כי ישלמו למשיבה דמי שכירות חודשיים בגובה מחירי השוק "כפי שיסוכמו ביניהם ואם לא יסוכמו ביניהם כפי שיקבע על בסיס טענותיהם כב' ראש ההוצאה לפועל". המשיבה התנגדה להצעה זו, בציינה כי:

"לאחר שהמשיבה כבר שבעה מרורים והבטחות מן המבקשים, ולאחר שהם לא קיימו שני פסקי דין שרירים וקיימים של בתי משפט בישראל, אין המשיבה מוכנה להתיר למבקשים להתגורר בדירה, בין בתשלום דמי שכירות ובין בכל דרך אחרת".

בעקבות תגובה זו הגישו המבקשים הצעה כי הם יפקידו את דמי השכירות "במזומן ומראש למשך שנה אחת בידי ב"כ המשיבה, בהנחה שהדיון בערעור יסתיים בתוך שנה". המשיבים סירבו גם להצעה זו, שכן "הצעת המבקשים המתייחסת אך ורק לתשלום דמי השכירות מכאן להבא, בודאי שאינה יכולה להיות בסיס אפילו ל'ראשית

הסכמה' כל שהיא מצד המשיבה". כמו כן, הצעת המבקשים עצמה היא "פתח נוסף לדחיקת הקץ, עד שיסכימו הצדדים מהו שווי השוק של דמי השכירות הראויים בגין שכירת הדירה". לכך המשיבה אינה מוכנה, שכן היא "קצה ביחסים מסוג כל שהוא עם המבקשים".

בבוא בית המשפט להכריע אם לעכב ביצועו של פסק דין שומה עליו לשקול את הסיכוי לקבלת הערעור, ואת היחס בין נזקו של הזוכה בדין, אם יעוכב ביצועו של פסק הדין, לבין נזקו של החייב בדין, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. מאזן זה נערך על יסוד ההנחה שבהתנגשות בין האינטרסים שמור מעמד הבכורה לאינטרס של הזוכה בדין.

אשר לנזקו של החייב בדין, נקודת המוצא היא כי "העילה העיקרית העלולה להניע את בית המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע - או קשה מאד - להשיב את המצב לקדמותו. מטעם זה נוהגים בתי המשפט להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשגרה, שאם יפונה המבקש ולאחר מכן יזכה בערעורו, קרוב לוודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יכול לחזור אליו" (מתוך זוסמן

סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 860). עם זאת, הובהר כי כאשר מתחייב הזוכה בצו הפינוי שפעולותיו בנכס יתמצו בהשכרתו בשכירות בלתי מוגנת נחשב נזקו של המערער לנזק הפיך. או אז יהא בידו לחזור ולתפוס את הנכס אם יתקבל ערעורו. הפיכות הנזק שוקלת לצד אי מניעת עיכוב הביצוע (ראה זוסמן

לעיל בעמ' 860, ובמיוחד האסמכתאות בה"ש 369). אשר לנזקו של הזכאי בדין, ההנחה היא שנזקו - נוכח התחייבותו להשכיר את הדירה בשכירות בלתי מוגנת - הוא נזק כלכלי, אשר הוא הפיך מעצם טיבו.

נדרש, אם כן, איזון בין שני נזקים הפיכים. ככלל, הנטיה היא להעדיף נזקו ההפיך של הזוכה בדין על פני נזקו ההפיך של החייב בדין. אולם, כלל זה ניתן לסיוג כאשר מידת ההכבדה על החייב בביצוע פסק הדין עולה במידה ניכרת על מידת ההכבדה של הזכאי אם יעוכב פסק הדין. כך, לדוגמא, הם פני הדברים כאשר מתבקש עיכוב ביצוע של פסק דין המחייב בעל עסק לפנות את עסקו, ובעל העסק מתחייב לשלם לזכאי את שווי דמי השכירות, אותם הוא עתיד לקבל.

האם במקרה זה יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצועו של צו הפינוי?

סבורני, כי במקרה זה שוקלים שני טעמים נגד עיכוב ביצוע פסק הדין. ראשית, נראה כי סיכויי קבלת הערעור אינם גבוהים. שנית, המשיבים התחייבו להשכיר את הדירה בשכירות בלתי מוגנת, כך שנזקם של המבקשים הוא נזק הפיך, אם יתקבל ערעורם. אכן, ייתכנו מקרים חריגים בהם ייעתר בית המשפט לבקשה לעכב ביצועו של פסק דין, הגם שנזקו של המבקש את עיכוב הביצוע הוא הפיך. אולם תנאי הכרחי לכך - אם כי לא בהכרח מספיק - שביצועו של פסק הדין מכביד בצורה חריגה על החייב בדין, אשר עולה על מידת ההכבדה על הזוכה בדין אם יעוכב פסק הדין. תנאי הכרחי זה אינו עולה מהחומר שבתיק.

לפיכך נדחית הבקשה.

המבקשים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 5000.- ש"ח.