רע"א 7559/12 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) בהפ"ב 54141-07-12 מיום 19.9.2012, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים להעברת הבוררת אילנה בן שושן-גורן (להלן: הבוררת ) מתפקידה.

2.

במסגרת הבוררות מתבררת תביעתם של המשיבים כנגד המבקשים לתשלום שכר טרחתם של המשיבים בגין ייצוג המבקשים בתביעה בגין רשלנות רפואית. לאחר שהחלה הבוררות להתנהל, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על העברת הבוררת מתפקידה. לשם כך ציינו המבקשים שלושה טעמים. האחד, כי הבוררת דחתה את בקשתם לקבלת ארכה להגשת כתב הגנה חרף העובדה שכתב התביעה נגדם הוגש באיחור של מספר ימים; השני, כי הבוררת הודיעה בישיבה המקדמית כי תחום עיסוקה הוא בתחום הרשלנות הרפואית, שזהו גם תחום עיסוקם של המשיבים; השלישי, כי בתום הישיבה המקדמית פנה המשיב 2 אל הבוררת ושאלהּ: "אז איך היה באילת?". בהקשר זה הטעימו המבקשים כי לא שמעו את תשובת הבוררת לשאלה שכן יצאו בשלב זה מן החדר.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו כי אף לא אחד מהטעמים שהעלו המבקשים, וגם לא הצטברותם יחדיו, איננו מקים חשש ממשי למשוא פנים מצידה של הבוררת. בית המשפט ציין כי ההחלטה הדיונית לעניין אי מתן הארכה מעידה לכל היותר על הקפדת יתר על מועדים, וכי עיסוקה של הבוררת באותו תחום מקצועי בו עוסקים המשיבים אינה מקימה כל עילה להעברת הבוררת, שעה שהמשיבים טענו – וטענתם לא נסתרה – כי אין ביניהם כל היכרות קודמת. באשר להתעניינות המשיב 2 אצל הבוררת כיצד היה הכנס באילת (הכוונה היא לכנס לשכת עורכי הדין), קבע בית המשפט כי אין בכך כדי לבסס ולו קצה קצהו של חשש למשוא פנים. לפי בית המשפט, מדובר בשיחת חולין שיזם המשיב 2 בעוד המבקשים מצויים בחדר, כך שיכלו (אם רצו בכך) להקשיב לתשובת הבוררת לשאלה. בכך אף ניטל לעמדת בית המשפט עוקצו של החשש מפני משוא פנים, שכן השיחה לא התנהלה בהיחבא. כן הטעים בית המשפט כי ממילא אין כל פסול בהחלפת מילות נימוסין שבינן לבין נושאי הבוררות אין דבר וחצי דבר. לבסוף הבהיר בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה יש להעביר את הבוררת מתפקידה מחמת מראית פני הצדק, שכן המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המאפשרים להורות כן.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בסיכומיהם בעל פה טענו המבקשים לראשונה כי מתוך תשובת הבוררת לבקשה להעבירהּ מתפקידה עולה כי היא גיבשה כלפיהם יחס עוין. בית המשפט דחה את הטענה בציינו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואף הבהיר לגופו של עניין כי אין כל פסול במענה שסיפקה הבוררת לטענות שהופנו כלפיה.

4.

בבקשתם דנא טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו. המבקשים מתמקדים בעילות המצדיקות לשיטתם את העברת הבוררת מתפקידה, ובהן שיחת החולין שניהל המשיב 2 עם הבוררת; ההחלטה הדיונית שקיבלה לעניין הארכת המועד; וכן דבריה של הבוררת במסגרת תגובתה לבית המשפט בעקבות הבקשה להעבירהּ מתפקידה. המבקשים מטעימים כי בקשתם מעוררת חשיבות רבה החורגת מעניינם הפרטני, וכי לפיכך יש להעניק להם רשות ערעור ולהיעתר לבקשתם לגופה.

5.

דין הבקשה להידחות. בראש ובראשונה, הבקשה דנן אינה מעוררת כל שאלה משפטית כללית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים לה, ואינה מעוררת כל קושי שעשוי לחייב התערבות מכוח שיקולי צדק או מניעת עיוות דין . די בכך כדי להביא לדחייתה [ראו, למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003) ]. כל טענותיהם של המבקשים נבחנו ונדונו בפסיקתו של בית משפט זה בעבר, כך שהן עוסקות ביישום הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה הנוכחי בלבד. יתר על כן, ממילא לא מצאתי כל עילה להתערבות בפסק דינו המנומק והסדור של בית המשפט המחוזי, שהכריע בבקשה כדבעי, על יסוד פסיקתו העקבית של בית משפט זה בנושא.

הלכה היא כי על מנת להעביר בורר מתפקידו מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות בטענה של ניגוד עניינים, נדרש להוכיח בראיות אובייקטיביות חשש ממשי למשוא פנים [ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון ליברמן (טרם פורסם, 5.12.2010), פסקה 115 לפסק דיני]. לאחר שעיינתי היטב בטענותיהם של המבקשים, לא נותר לי אלא להצטרף לדבריו של בית המשפט המחוזי, שקבע כדין כי המבקשים דנא לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח זאת, גם לא בקירוב. כמו כן, השתכנעתי כי המקרה הנוכחי אינו נכלל בגדרי אותם מקרים נדירים בהם עשוי חשש לפגיעה במראית פני הצדק להצדיק העברת בורר מתפקידו [ראו, למשל: רע"א 7816/11 זילברשלג נ' מימון (טרם פורסם, 4.12.2011)].

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.