רע"א 7568/00 מדינת ישראל נ. אהרוני עודד

1.בעקבות תאונה שאירעה בתאריך 18.11.90 למטוס זעיר שהטיס המשיב 1 (להלן: הטייס), עבור מעסיקתו, המשיבה 2 (להלן: המעסיקה), ואשר בה נחבל הטייס קשות בכל חלקי גופו, מינה שר התחבורה - מכוח סמכותו על-פי תקנה 12 לתקנות הטיס (חקירת תאונות ותקריות לכלי טיס), תשמ"ד1984- (להלן: התקנות) - חוקר ראשי לבדיקת נסיבות התאונה. בין יתר פעולותיו, גבה החוקר הראשי עדויות מן הטייס ומעובדי המעסיקה.

2.בשנת 1997, הגיש הטייס לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, כנגד המעסיקה וכנגד המשיבה 3, חברת הביטוח המבטחת אותה. אלו מצידן שלחו הודעת צד שלישי למבקשת וכן ליצרנית המטוס.

3.תוך שהתביעה מתבררת, ביקשו הטייס, המעסיקה, והמבטחת להשתמש בעדויות הטייס ועובדי המעסיקה, שנכללו בחומר החקירה שאסף החוקר הראשי. ברם, בתאריך 13.2.00 הודיע החוקר הראשי כי הוטל על עדויות אלו חסיון על-פי תקנה 20(א) לתקנות, שזו לשונה:

קבע החוקר הראשי כי גילוי מידע מן המפורט להלן ישפיע לרעה על אפשרות השגת מידע לענין החקירה המתנהלת באותה עת או חקירה אחרת בעתיד, לא יימסר המידע לכל מטרה זולת למטרת חקירת תאונה או תקרית:

(1) עדויות או הצהרות של האחראים לבטיחות הפעלת כלי הטיס;

(2) תקשורת בין האחראים לבטיחות הפעלת כלי הטיס;

(3) מידע רפואי או אישי הקשור בבני אדם שהיו מעורבים בתאונה או בתקרית;

(4) רישומי קול תא-הטייס ותעתיקים מרישומים אלה;

(5) דעות שהובעו במהלך ניתוח המידע, לרבות המידע על רישומי הטיסה.

את הטלת החסיון נימק החוקר הראשי אך בכך שחשיפת העדויות "עלולה להשפיע לרעה על אפשרות להשגת מידע לעניין חקירות בעתיד".

לנוכח עמדתו זו של החוקר הראשי, הגישו הטייס, וכן המעסיקה והמבטחת, בקשה לבית-המשפט המחוזי להסרת החסיון ולגילוי העדויות שגבה החוקר הראשי במהלך בדיקת נסיבות התאונה.

בית-המשפט המחוזי (השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור) קיבל את הבקשה. נקבע, כי הגם שגילוי העדויות עלול לגרום בעתיד לנחקרים להימנע ממסירת מידע לצורך חקירת תאונות שנגרמו לכלי טיס, הרי שעדויות אלו של בעלי-הדין עצמם הן רלוואנטיות לבירור התביעה, ועל-כן יש מקום לגילוין.

4.מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה טענה המבקשת, שלא חלקה על סמכות בית-המשפט המחוזי להורות על הסרת החסיון, כי עצם העובדה שהחסיון הוטל על עדויות בעלי-דין איננה נימוק להסרתו. עוד נטען, כי החלטת החוקר הראשי להטיל את החסיון הייתה סבירה ומידתית, ולא היה מקום להתערב בה.

מנגד, המשיבות 3-2 תמכו יתדותיהם בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

5.טענות המבקשת אינן יכולות להתקבל.

ככלל, מידע ומסמכים שבידי הרשות הציבורית צריכים להיות גלויים ופתוחים לעיון הציבור. הטעמים לכך הוסברו על-ידי השופט אליעזר גולדברג:

חובת הגילוי נגזרת מחובת הנאמנות שחבה הרשות הציבורית לציבור. מידע המצוי בידה הוא "נכס" השייך לציבור, ואין היא רשאית (פרט למקרים חריגים) לחסום מידע זה בפני הנוגע בדבר. זכות הציבור לדעת אף היא משמשת מקור לחובת הגילוי

[ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 89, בע' 95].

תקנה 20 האמורה קובעת חריג לכלל בדבר גילוי מידע שבידי הרשות הציבורית, ומקנה לחוקר הראשי סמכות להטיל חסיון על תוכנו של מידע מסוים שהושג אגב חקירה שערך. זאת, על-מנת למנוע מצב עתידי, שבגדרו יתקשה החוקר הראשי להשיג מידע הדרוש לו - בין לצורכי החקירה שהוא מנהל ובין לצורכי חקירות שייערכו בעתיד - משום חששם של עדים לשתף עמו פעולה, פן יבולע להם. הטלת החסיון מאפשרת לעדים כאלו להיחקר כשהם משוחררים מלחצים, ואף לספק מידע מהימן, על-סמך הנחה שהחסיון ימנע פגיעה בהם עקב נכונותם למסור מידע ולנוכח תוכנו. המידע הנשאב מעדים אלו מאפשר להפיק לקחים לעתיד, לשם מניעת תאונות נוספות.

את סמכותו להטיל חסיון נדרש החוקר הראשי להפעיל תוך איזון בין הצורך להבטיח זרימת מידע דרוש לבין ההכרח להגן על אינטרסים נוספים. כך, כאשר הסרת החסיון מתבקשת לצורך הליך שיפוטי, פגיעת החסיון היא קודם כל בעקרון חשיפת האמת, המצוי ביסוד ההליך השיפוטי ואף משמש ערובה להוגנותו. ראו רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד , פ"ד מט(2) 516 (להלן: רע"א הסתדרות מדיצינית הדסה ), בע' 522. הימנעות מהסרת החסיון פוגעת גם בזכויות-יסוד של צדדים להליך השיפוטי. שכן, החסיון מונע מן המתדיין מלהביא ראיות העשויות לבסס את תביעתו או להוכיח את הגנתו.

על החלטת החוקר הראשי להיות איפוא מידתית. על החוקר הראשי לשקול, אם הטלת החסיון מתחייבת אומנם כדי להבטיח שיתוף פעולה של עדים; ואם ניתן להגשים את המטרות שביסוד החסיון מבלי להטיל חסיון גורף. עליו לוודא שהתועלת הנובעת מהטלת החסיון נמצאת ביחס סביר לנזק הנגרם לאינטרסים האחרים.

6.במקרה שבפניי, כתוצאה מהטלת החסיון נמנע מן הטייס, וכן מן המעסיקה והמבטחת, מלעיין ולהשתמש בעדויות המעורבים, שנמסרו לחוקר הראשי מייד לאחר התאונה, ואשר משקלן הראייתי - הנובע מזמן ומנסיבות גבייתן - הוא רב. השוו לרע"א הסתדרות מדיצינית הדסה , בע' 525. בכך יש כדי לפגוע באפשרות לברר את אחריות המעורבים לתאונה, וממילא גם נפגעת זכותם של הצדדים, למצער, להגנה על קניינם ולקיום הליך הוגן.

מנגד, החלטת החוקר הראשי להטיל חסיון נומקה אך בחשש מפני השפעה לרעה על אפשרות להשגת מידע במסגרת חקירות עתידיות. ואולם, בהחלטת החוקר הראשי אין הסבר לטיב חששו זה. בנסיבות אלו, איזון ראוי מחייב להעדיף אומנם על-פני האינטרס שבהטלת חסיון את הגשמת תכליותיו של ההליך השיפוטי. שכן, אפשרות עתידית מעורפלת שהחוקר הראשי יתקשה לשכנע עדים לשתף עמו פעולה, אינה יכולה לשקול כנגד פגיעה ודאית ומצטברת בזכויות-יסוד ובהליך השיפוטי.

לכך יש להוסיף גם את חלוף הזמן הניכר, של למעלה מתשע שנים - מאז שאירעה התאונה ונחקרו העדים ועד שנתבקשה הסרת החסיון - שבו היה כדי לשרת במידה משמעותית את התכלית שביסוד הטלת החסיון.

המסקנה היא, כי בדין בוטלה החלטתו של החוקר הראשי על-ידי בית-המשפט המחוזי.

7.אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות הערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 3-2 בסך 25,000 ש"ח.