רע"א 7585/97 גיורא לוי נ. צוותא חברה לשיכון ובניה בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 975/95 שניתן ביום 6.11.97.

2.בין המשיבה שהיא חברה העוסקת בבניה, לבין המבקש נחתם ביום 4.8.83 הסכם לרכישת דירה. המשיבה התחייבה בהסכם להקים בית מגורים בן ארבע יחידות דיור בישוב "קרני שומרון" ולהעביר את הזכויות באחת הדירות למבקש. המבקש התחייב לרכוש את הזכויות בדירה תמורת סכום בשקלים השווה ל- 77,000 דולר בתוספת מע"מ. הוסכם כי התמורה תשולם בחמישה תשלומים שיבוצעו בתאריכים שנקבעו לכך. עוד הוסכם כי אם לא ישלם המבקש את אחד התשלומים במועדו, תהיה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם ולמכור את הדירה לאחר, בתנאי שתדרוש מהמבקש לתקן את ההפרה והוא לא יעשה זאת בתוך עשרה ימים.

3.המבקש לא שילם את אחד התשלומים שמועדו היה ביום 15.3.84. ביום 16.2.86 הודיעה המשיבה למבקש על ביטול החוזה. ובאותו היום חתמה עם אחרים על הסכם למכירת הדירה בתמורה ל- 60,800 דולר. עד למועד זה שילם המבקש למשיבה סכום כולל של 50,860 דולר. ביום 28.2.86 פרעה המשיבה את חובו של המבקש לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ בסכום של 30,489 דולר.

4.בחודש יוני 1989 הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו. בכתב התביעה הוא העלה טענת סיכול והוסיף כי המשיבה לא היתה רשאית לפרוע את חובו לבנק בלא הסכמתו. עוד נטען בכתב התביעה כי על המשיבה להשיב למבקש סך של 162,260 ש"ח בגין סכומי התמורה ששילם לה. הכותרת "בסדר דין מקוצר" נמחקה והמשיבה הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד. לטענתה הפר המבקש את החוזה, ומשכך היא היתה זכאית לבטלו ולקבל פיצוי על נזקה לפי הפרוט להלן:

א.פער התמורה בין ההסכם עם המבקש לבין ההסכם שנחתם עם הקונים החלופיים.

ב.סכום ריבית הפיגורים המוסכמת עד ליום ביטול החוזה, על חלק התמורה שהמבקש לא שילם במועד.

ג.פיצוי מוסכם על-פי החוזה בגובה 7.5% ממחיר הדירה.

ד.מסכום זה יש לקזז את יתרת הסכום אותו חייבת המשיבה להשיב למבקש לאחר פריעת חובו לבנק.

5.בית משפט השלום דחה את טענת הסיכול של המבקש ופסק כי המשיבה היתה רשאית לפרוע את חובו לבנק. באשר לתביעה שכנגד נפסק כי המשיבה היתה זכאית לבטל את ההסכם, אך היא עשתה שימוש לרעה בזכות זו משום שהיא נתנה ארכה אחרונה למשיב בחודש יוני 1985 וביטלה את ההסכם רק בפברואר 1986. לפיכך נקבע כי המבקש יחויב בריבית פיגורים עד ליום 4.7.85 בלבד. עוד נקבע כי המשיבה תהיה זכאית לסכומי הפיצוי המוסכם ולהפרש התמורות. בניגוד לחישובה של המשיבה קבע בית המשפט כי לסכום ההשבה למבקש, המקוזז מהפיצוי, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

6.המשיבה הגישה ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי ובו טענה כי ראוי היה לחייב את המבקש בתשלום ריבית פיגורים עד ליום ביטול החוזה, ולחייבו בריבית והצמדה על סכום הפיצוי גם על התקופה שקדמה להגשת התביעה שכנגד. המבקש הגיש ערעור שכנגד בו חזר על טענותיו. בית המשפט המחוזי שינה את החלטת בית משפט קמא בכמה עניינים. ראשית, נפסק כי לא ניתן היה לחייב את המבקש הן בפיצוי על הנזק בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-, והן בסכום הפיצוי המוסכם לפי סעיף 15(ב) לחוק. שנית נקבע כי השיערוך ליום הביטול של כל הסכומים הרלוואנטיים צריך להעשות לפי הצמדה לשער הדולר. בהתאם לעקרונות אלה חישב בית המשפט את סכום הפיצוי לו היתה זכאית המשיבה ואת סכום ההשבה שהגיע למבקש ביום ביטול החוזה. לאחר קיזוז הסכומים חויב המבקש בפיצוי בסכום של 6,754 דולר. נקבע כי סכום זה ישא ריבית דולרית מקובלת של 11% לשנה, יומר לשקלים ביום מתן פסק דינו של בית משפט השלום, והחל מיום זה ועד התשלום בפועל יישא הפרשי ריבית והצמדה.

7.לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. בבקשה נטען כי משקבע בית המשפט כי ריבית הפיגורים תחושב על-פי ריבית דולרית וכי סכום הפיצוי יישא ריבית דולרית, היה עליו להוסיף גם בשיערוך סכום ההשבה למבקש ריבית דולרית בשיעור 11% לשנה מיום התשלום ועד ליום ביטול החוזה. בית המשפט דחה את הבקשה בנימוק שאין מדובר בטעות וכי סוגיית הריבית נדונה והוכרעה בפסק הדין.

8.בבקשת רשות הערעור שב המבקש ומעלה את הטענה כי על בית המשפט המחוזי היה לפסוק שסכומי ההשבה המגיעים לו יישאו ריבית דולרית של 11% לשנה. לפי חישוב זה מגיע סכום ההשבה המשוערך נכון ליום הביטול ל- 65,536 דולר. ולאחר קיזוז הסכום ששילמה המשיבה וסכום הפיצוי המגיע לה התוצאה היא כי עליה לשלם למבקש סך של 7,922 דולר. המשיב טוען כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי גורם לאי צדק חמור שכן על-פיו המשיבה זכאית לפיצוי לפי ערכו הראלי ביום התשלום ואילו המבקש זכאי לסכום ההשבה בערך נומינלי בלבד. עוד הוא טוען כי דווקא מהעקרונות העולים מפסק-הדין, הקובע כי את הסכומים המגיעים לשני הצדדים יש לחשב בערכים דולריים, נובע כי לסכום ההשבה יש להוסיף ריבית דולרית. את טענותיו אלה הוא מבקש לתמוך בהלכה לפיה בתקופת אינפלציה יש לבצע השבה בעקבות הסכם שבוטל בערכים ראליים (ראו לדוגמא: ע"א 2702/92 גינזבורג נ' בן יוסף , פ"ד מז(1) 540, 554).

9.לאחר שעיינתי בפסקי-הדין, בטענותיו של המבקש ובחומר הרלוואנטי לא ראיתי הצדקה להעתר לבקשת רשות הערעור. ההלכה בעניין זה היא כי בית המשפט בשיבתו כערכאה שלישית יעניק זכות ערעור רק במקרים בהם קיימת חשיבות עקרונית או ציבורית למקרה הנדון החורגת מעבר לעניינם של הצדדים עצמם (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אינני רואה חשיבות עקרונית מסוג זה בעניין הנדון. יש לדחות את טענת המבקש כי מדובר בפסיקות סותרות של בתי המשפט הדורשת הכרעה של בית משפט זה. מעצם העובדה כי שתי הערכאות הקודמות נקטו בדרכי חישוב שונות ואף הגיעו לתוצאות מספריות שונות אין להסיק כי לפנינו מקרה של הלכות סותרות הדורשות הבהרה והכרעה. אף אין מדובר בפסיקה היוצרת הלכה סותרת להלכות ברורות ומקובלות. בשולי הדברים ולמען העמד דברים על דיוקם, אוסיף כי אומנם סכום ההשבה חושב בלא הוספת ריבית דולרית. עם זאת, הסכום הוא נומינלי בערכים דולריים ולא שיקליים (ההבדל הוא כמובן משמעותי בתקופת אינפלציה בה ההצמדה לדולר שומרת לפחות על חלק מערכו הראלי של הכסף).

10.הבקשה לרשות ערעור נדחית, מהטעמים האמורים לעיל. לאור תוצאה זו, לא ראיתי לברר אם זומן בא כוח המבקש לשמיעת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לצורך השאלה האם עמד המבקש במניין שלושים הימים מיום מתן פסק הדין להגשת בקשת רשות הערעור (ראו תקנה 399 ותקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-).

המבקש ישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.