רע"א 7641/10 אוחנה סימון נ. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ

1.

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בירושלים (ע"א 1325-07-10) לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (ת"א 10172-05 מפי כבוד השופטת א' שנידר ), במסגרתו נתקבלה תביעת המשיב להרמת מסך ההתאגדות וחויב המבקש לשלם למשיב סך של 174,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט.

2.

המבקש הינו הבעלים ובעל השליטה היחיד בחברת "המרכבות סחר מכונית בע"מ" (להלן: " החברה" ). בהליך קודם שהתנהל הגישה החברה תביעה בסך 1,200,000 ₪ נגד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ - הוא המשיב - בטענה כי הבנק גרם בפעולותיו לשיתוקה ההדרגתי של החברה עד לחיסול עסקיה (ת.א. 8506/04). התביעה נדחתה והחברה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 150,000 ₪. המשיב לא הצליח לגבות את הסכום האמור מהחברה משזו הפכה לבלתי פעילה ונטולת נכסים. בהתאם, הוגשה נגד המבקש תביעה במסגרתה נתבקש בית משפט השלום לחייבו באופן אישי בהוצאות שנפסקו נגד החברה שבבעלותו. בהתבסס על הנפסק בהליך הקודם שבין החברה לבין המשיב קבע בית משפט השלום כי החברה והמבקש לא גילו עובדות רלוונטיות בהליך – עובדות החושפות את התביעה כ"חסרת בסיס". נפסק כי המבקש פעל בחוסר תום לב בהגישו את התביעה בשם החברה וכי מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות של החברה. צוין כי המבקש, שהינו הבעלים הבלעדי של החברה, הגיש תביעת סרק נטולת סיכוי. נקבע כי עסקיה של החברה חוסלו עוד לפני הגשת התביעה ומכאן שהמבקש ידע שהבנק לא יוכל לפרוע את הוצאותיו מהחברה, באם תפסקנה. נקבע כי המבקש עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה ולפיכך התביעה נגדו נתקבלה. בית משפט המחוזי שדן בערעור אימץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. עוד נפסק כי ניתן לבסס את אחריות המבקש לא רק על פי הדוקטרינה של הרמת מסך, אלא אף מכח הטלת אחריות אישית עליו לפי דיני הנזיקין. המבקש מסתייג מקביעות אלה ומהחיוב הכספי שהוטל עליו ומכאן בקשתו להרשות לו לערער.

3.

לטענת המבקש, שתי הערכאות שדנו בעניינו הרימו את מסך ההתאגדות מבלי שהוכחו התנאים הקבועים לכך בחוק. לשיטתו, מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית הנוגעת למערכות היחסים שבין כלל בעלי המניות לבין הציבור בכללותו. לטענתו, מסך ההתאגדות הורם מבלי שנשמעו עדים וראיות ובניגוד להוראות הדין. לגישתו, בית משפט השלום הרים את מסך ההתאגדות לפי הוראות שהיו תקפות טרם תיקונו של חוק החברות, בעוד שלפני הגשת התביעה שונה החוק באופן שצמצם באורח ניכר את המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות. המבקש טוען כי החוק בנוסחו החדש מונה רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות. תנאים אשר אינם מתקיימים כאן. עוד נטען כי לא הוכחו יסודות העילה הנזיקית כנדרש. אחרון, סבור המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי שקיבל את טענת השתק הפלוגתא, משזו כלל לא נטענה במסגרת ההליך בבית משפט השלום.

4.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

מקרנו אינו מגלה כל עילה משפטית המאפשרת דיון בגלגול שלישי. בית משפט השלום קבע תשתית עובדתית לפיה המבקש הגיש בשם החברה תביעת סרק מבלי לגלות עובדות מהותיות, תוך שהוא מודע לכך שהחברה שאינה פעילה לא תוכל לשלם הוצאות המשפט, באם אלו ייפסקו נגדה.

בית משפט המחוזי קבע כי ניתן להטיל אחריות על המבקש, לא רק מכח הרמת מסך ההתאגדות, אלא אף מכח דיני הנזיקין. בטיעוניו לא הצליח המבקש לשכנע כי יש לפטור אותו מאחריות על פי שתי הדוקטרינות המשפטיות שהוצגו. אין די באופן בו יישם בית המשפט את ההלכה המשפטית הנוהגת כדי להעניק רשות ערעור. כפי שנפסק:

"אין כעקרון מקום ליתן רשות לערער מקום שהשאלה העולה הינה אך ורק לעניין היישום של הלכה משפטית קיימת" (רע"א 8331/07 - בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר ואח' , תק-על 2008(4), 1321 ,עמ' 1324 וראה רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221 (1993)). טענות המבקש כי התביעה נגדו לא הוכחה אינן משכנעות. המבקש הסתפק בהגשת סיכומיו בהליך קמא. משמע, הוא בחר שלא להגיש תצהירים או כל ראיה אחרת לתמוך בעמדתו. לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית משפט השלום, אין תימה שבתי המשפט שדנו בעניין קבעו את הממצאים העובדתיים על סמך הממצאים שבהליך הקודם.

אינני מתעלם מכך כי המבקש מעלה סוגיות משפטיות מעניינות. למשל, חוק החברות תוקן בנושא הרמת מסך. תיקון זה מעורר שאלות פרשניות שונות שטרם הוכרעו בפסיקה. ברם, נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה אליה הגיע בשתי דרכים משפטיות שונות – אין צורך להידרש לסוגיות המשפטיות האמורות כדי לבסס את התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות. אף לא מצאתי ממש בהפניית בית המשפט לדוקטורינה של השתק פלוגתא בנסיבות העניין. זאת בשל ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, מעורבותו של המבקש בהליך שהתנהל בין החברה לבין המשיב ומעמדו בחברה.

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.