רע"א 7645/19פלוני נ. משרד הביטחון - אגף שיקום

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (מפי סגן הנשיא, ר' סוקול , כב' השופטים מ' רניאל , י' קראי-גירון ) בע"ו 3779-07-19, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: ועדת הערעורים ו חוק הנכים , בהתאמה), לפיו נדחתה השגת המבקש על החלטת המשיב שלא להעניק למבקש תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו.

1.

המבקש, יליד 1975, הגיש בקשה להכרה בנכותו על פי חוק הנכים, בגין מחלת הסכיזופרניה בה לקה במהלך שירותו הצבאי. המשיב דחה את הבקשה, ואילו ועדת הערעורים קיבלה את הערעור באופן חלקי בקובעה כי קיים קשר סיבתי מסוג החמרה בין תנאי השירות להתפרצות המחלה, בשיעור של 33.33%. בהתאם, קבעה ועדה רפואית למבקש 17% נכות על-חשבון השירות הצבאי.

ביום 19.7.2005 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהתבסס על ראיות חדשות, בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הנכים. המבקש תמך את בקשתו בשתי ראיות חדשות: הראשונה – חוות דעת רפואית; והשנייה – תצהירים המצביעים על העדר בעיות נפשיות אצל המבקש עובר לגיוס. המשיב דחה את הבקשה, אך בשנת 2007 קבעה ועדת הערר כי הלה מתבקש לבחון את מצב המבקש מחדש לאור הראיה השנייה. בשנת 2012 החליט המשיב, בהתבסס על אותה ראיה, להגדיל את שיעור הקשר הסיבתי שנקבע ל-50%, כאשר הועדה הרפואית העניקה בהתאם 25% נכות. המבקש ערער על ההחלטה, ובשנת 2015 קיבלה ועדת הערר את הערעור בקובעה כי קיים קשר סיבתי מסוג "גרימה מלאה" בין השירות למחלה. בהתאם, קבעה הוועדה הרפואית למבקש 50% נכות שיחולו באופן רטרואקטיבי החל מ-1.8.2004, דהיינו, כשנה לפני מועד הגשת הראיה החדשה כהוראת סעיף 35 לחוק הנכים. בין לבין פנה המערער למוסד לביטוח לאומי בתביעה לנכות כללית, במסגרתה קיבל קצבת נכות בין השנים 2009-2014 אשר נוכתה מהפרשי התגמול הבסיסי שהעניקה הועדה למבקש בשנת 2015.

ביום 24.3.2015 הגיש המבקש תביעה לתשלום הפרשי תגמול נצרך רטרואקטיביים, אותם מבקש לקבל החל מיום 19.7.2005, הוא המועד בו הוגשה הבקשה לראיות חדשות. המבקש נבדק על-ידי צוות רב מקצועי שהמליץ על אובדן כושר עבודה לצמיתות. לפיכך אישר המשיב מתן תגמול נצרך למערער, אך קבע כי התגמול ישולם החל מיום הגשת התביעה, 23.4.2015, ולא לפני כן. בערעור שהופנה כנגד ועדת הערעורים חזר המבקש על דרישתו להכיר בזכותו לקבל תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי, החל ממועד הגשת הבקשה לראיות חדשות (ביום 19.7.2005), או כשנה קודם לכן לפי הוראת סעיף 35 לחוק הנכים (ביום 1.8.2004). ועדת הערעורים דחתה את הערעור, וכך נהג בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש לו על החלטת הועדה.

הסתייגות המבקש בבקשה דנן נסובה סביב סירובן של ערכאות קמא להעניק לו תגמול נצרך רטרואקטיבי. המבקש חוזר על בקשתו להעניק לו את הפרשי הנצרך בין השנים 2005 ל-2015, ולא רק החל ממועד הגשת הבקשה לתגמול נצרך.

2.

טענתו המרכזית של המבקש הינה כי הערכאות קמא גרמו לעיוות דין בכך שנמנעו מלייחס משקל למחלוקת העובדתית בין הצדדים. ודוק: בתצהיר שהגיש המבקש לוועדת הערעורים, ביום 25.6.2017, הצהירו הוא ואחיו המטפל בו כי הם הגישו בקשה לתגמול נצרך כבר במועד הגשת הראיות החדשות, קרי, ב-19.7.2005, כעשר שנים לפני שהגישו אותה מחדש בשנת 2015. מן התצהיר עולה כי הבקשה הוגשה בעל-פה, בעת ביקור המבקש ואחיו באגף השיקום בחיפה, שם סורבו השניים להגישה מן הטעם כי טרם התקבלה החלטה בדבר שיעור הנכות החדש של המבקש. המשיב, מצידו, וויתר על חקירתם באשר להצהרה זו. לפיכך, טוען בא-כוח המבקש כי ראוי שההצהרה באשר למועד ההגשה תהווה הוכחה כדבעי, ובהתאם תוענק למבקש זכות לתגמול נצרך רטרואקטיבי החל מ-2005. בית-המשפט השלום קבע כי "טענה זו התבררה כחסרת יסוד לאחר שלא נמצא לה כל סימוכין בחומר ראיות", ואילו בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על-סמך תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עוד מלין המבקש על משך הטיפול של המשיב בבקשתו, בו רואה מחדל המצדיק תשלום רטרואקטיבי של הפרשי הנצרך; וכן מעלה טענות באשר לפרשנות סעיפים 18 ו-35 לחוק הנכים, לפיהן המועד הקובע לעניין תחולת הפרשי נצרך הוא מועד הגשת הראיות על פיהן התקבלה ההחלטה.

3.

עיינתי בבקשה ובהחלטות השונות שניתנו. דעתי היא כי בעיקרו של דבר, לא נפלה בהחלטות קמא טעות בעובדה או במשפט או בדבר הקשר ביניהם. על כן, ניתן לדחות את הערעור על פי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

עם זאת, מצאתי לנכון לציין מספר נקודות. ראשית, המבקש ואחיו אכן לא נחקרו על התצהיר שהוגש לוועדת הערעורים, לפיו הם הגישו בקשה בעל-פה לקבלת תגמול נצרך בעת מועד ההגשה לראיות חדשות. היעדר חקירה נגדית, בנקודה זו, אכן פועל לטובת המבקש. אולם, אין המשמעות כי יש לקבל את גרסתו באופן אוטומטי, בהיעדר כל חיזוק לדבריהם ובהינתן הנסיבות בכללותן. חשוב מכך, גם אם נניח כי הבקשה הוגשה במועד זה הרי שדינה היה להידחות, למרבה הצער, מהסיבה שבאותה העת לא נתקיימו במבקש התנאים לקבלת תגמול נצרך (ראו גם: סעיף 35 לתשובה לבקשה למתן רשות ערעור). כידוע, תגמול נצרך יוענק לנכה ששיעור הנכות המוכר לו אינו פחות מ-50%; אשר אינו מסוגל להשתכר למחייתו עקב הנכות ואין סיכוי נראה לעין לשיקומו בעתיד; ואשר הוכיח כי אין לו הכנסה מספקת למחייתו (ראו, למשל, החלטתי ברע"א 4406/15 פלוני נ' קצין התגמולים (3.8.2015)). יודגש כי הוראת אגף שיקום נכים קובעת כי הבקשה לתגמול נצרך תוגש רק כאשר במבקש נתקיימו כל התנאים גם יחד (סעיף 7 להוראת אגף שיקום נכים מספר 40.07). בענייננו, לא נתקיימו במערער אף אחד מהתנאים הדרושים עת, לטענתו, הגיש את הבקשה בעל-פה; גם אם בשלב מאוחר יותר הוא זכה להכרה רטרואקטיבית בשיעור נכות בגובה 50%. שנית, גם אם היה ראוי כי הטיפול בבקשה לראיות חדשות היה מסתיים יותר מהר, הרי שאין בסיס, בנסיבות העניין ובהינתן שהמבקש לא פנה בסמוך לכך בעניין הימשכות ההליכים, לבטל את התוצאה עקב האמור.

5.

הדבר מודגש כי הסתייגות המבקש בעניין זה הינה עובדתית, ועל כך אין זכות ערעור לפי העולה מהוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים, הקובעת כי ערעור על החלטת ועדת ערעורים ייתכן ביחס לנקודה משפטית בלבד. מקל וחומר שהוא המצב בגלגול שלישי, בדבר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

מעבר לזאת, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא התערב בהחלטת הועדה בעניין הרטרואקטיביות.

על פי העובדות שנקבעו, הועדה פסקה לפי הכלל המחייב בסעיף 18 לחוק הנכים, הקובע כי תגמולים ישולמו מיום הגשת התביעה. ואל נשכח שהבקשה לקבלת תגמול נצרך הינה, באופייה, תביעה חדשה – הרי שהסעיף המנחה לעניין מועד תחולת התשלומים יהא בהתאם לאמור בסעיף 18 לחוק הנכים.

6.

עם כל ההבנה למבקש, יש לזכור כי סוגיה של תשלום רטרואקטיבי בעלת השלכות לא רק לפרט, אלא גם לציבור, והמחוקק קבע מתווה מחייב תוך איזון אינטרסים, ואין מקום לסטות מכך. כדברי השופטת ברק-ארז

ברע"א 4302/14 פלוני נ' קצין התגמולים

(12.8.2014):

"בית משפט זה חזר ועמד על כך שחוק הנכים קובע במפורש הסדר המגביל באופן כמעט מוחלט לפסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי מעבר לתקופה של שנה (בכפוף למצב חריג אחד המוגדר בסעיף 18(ו) לחוק הנכים שאינו רלוונטי למקרה דנן). הגבלה זו משקפת את האיזון שנעשה על-ידי המחוקק בין המטרה הסוציאלית של חוק הנכים לבין ההגבלות התקציביות הקיימות ביישומה." (שם, פס' 18).

לצד הקושי הכללי בתשלום תגמולים רטרואקטיבי, ניצבת המורכבות הפרטנית של תשלום רטרואקטיבי של תגמול נצרך. תגמול נצרך נמנה על הקטגוריה של תגמולי קיום, תגמולים גבוהים אשר נועדו להחליף את התגמול הבסיסי הניתן לנכה מוכר בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כבר נפסק כי הקושי המתעורר סביב תשלום תגמולים רטרואקטיבי מתעורר ביתר שאת ביחס לתגמולי קיום, אשר תכליתם מצריכה בדיקה של צרכי הנכה בזמן אמת. ברע"א 7222/10 פלוני נ' קצין התגמולים (30.8.2012) אמר זאת השופט ג'ובראן כך:

"עולה, כי תגמולי הקיום ותט"ר בכללם נועדו למחייה שוטפת לאחר שצרכי הנכה נבדקו בזמן אמת והזכאות להם נבחנת מעת לעת. לכן, המועד ממנו משולמים תגמולי הקיום הינו מועד פניית הנכה בבקשה לקבלת התגמול. נראה, כי מאחר ואין מדובר בפיצוי נזיקי, גם אין מקום לשלמו רטרואקטיבית מאחר ואין מדובר ב"תכנית חסכון"." (שם, עמ' 10 לחוות דעתו)

ברע"א 3310/13 פלונית נ' קצין התגמולים (25.6.2013) הוסיף המשנה לנשיאה רובינשטיין התייחסות גם למקרה המסוים של תגמול נצרך, בקובעו כי התכלית שבבסיס הענקת תגמול נצרך איננה מתיישבת עם מתן זכאות רטרואקטיבית. לדבריו:

"תכליתו של התגמול הנצרך היא "לספק לאותם הנכים, מעל דרגת נכות מסוימת, ואשר בנוסף לכך אינם מסוגלים ומצליחים לכלכל את עצמם - את היכולת להגיע לדרגה של קיום מינימלי בכבוד, על דרך של קבלת תגמול מעבר לזה שניתן להם במסלול התגמול הבסיסי" (רע"א 5563/07 דמיר נ' קצין התגמולים

(2011) בפסקה 18, מפי השופט מלצר). תכלית זו מצריכה, על פני הדברים, בחינה עתית של עמידתו של הנכה בתנאים המקנים את הזכאות לגמלת הנצרך, ועל כן – ככלל – קיים קושי לטעון לזכאות לתגמול זה באופן רטרואקטיבי; עסקינן בחוק סוציאלי, שהחלתו הרטרואקטיבית מוגבלת על פי רוב. משאלה פני הדברים, אינני סבור כי למבקשת נגרם חוסר צדק או עיוות דין המצדיק התערבות." (שם, פס' י' לחוות דעתו)

7.

אשר על כן, עם כל ההבנה למצבו המורכב של המבקש; וחרף ההשלכות המצערות של משך הטיפול בבקשתו על תקופת זכאותו לתגמול נצרך, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.