רע"א 7653/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. ב.ה. לוי בע"מ

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 27353-03-16, כבוד השופטים י' שנלר , ק' ורדי , ו ע' רביד ), בגדרו התקבל ערעור המשיבה 1, חברה בע"מ (להלן: המשיבה ), ונדחה ערעור שכנגד מטעם המבקשת, חברת ביטוח, על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (ת"א 24927-06-11, כבוד השופטת

ל' ביבי ). בבסיס הבקשה מונחת שאלת פרשנותו של סעיף הרחבה בפוליסת ביטוח.

המשיבה הייתה מבוטחת על ידי המבקשת בביטוח רכוש. בשלב מסוים המשיבה העבירה מלאי ממחסן במושב צרופה (להלן: המחסן הישן ), למחסן חדש באור עקיבא (להלן: המחסן החדש ). כחודשיים לאחר העברת המלאי, נפרץ המחסן החדש ונגנב ממנו מלאי שהוערך בשווי של כ-755,000 ש"ח.

מבנה פוליסת הביטוח הורכב משני חלקים. הוא כלל "חצרים מבוטחים", ו-"הרחבות". כפי שייראה, הנפקות היא יען כי האירוע הביטוחי התרחש מחוץ לחצרים המבוטחים. התכולה המאוחסנת במחסנים בחיפה, בזיכרון יעקב, ובמושב צרופה הם שהוגדרו בתור "החצרים המבוטחים". כזכור, הגניבה בוצעה מהמחסן החדש באור עקיבא, לאחר שהמלאי הועבר אליו מהמחסן במושב צרופה, שהינו חצר מבוטחת.

פרק "הרחבות" בפוליסה מגביל את סכום הביטוח לו אחראית המבקשת לגבי רכוש הנמצא מחוץ לחצרים המבוטחים. כך לפי לשונו של סעיף 2.א לפרק (להלן: סעיף ההרחבה ):

"רכוש מחוץ לחצרים המבוטחים – הרכוש המבוטח מכוסה בפני הסיכונים המבוטחים גם בעת הימצאו מחוץ לחצרים המבוטחים, למעט בעת העברה, (העברה לעניין זה ככלל חניית ביניים) ולמעט רכוש כמפורט בסייג 7 (קווי תמסורת וחלוקה), בכל מקום במדינת ישראל והשטחים המוחזקים על ידה, לכל מטרה הקשורה לעסקו של המבוטח; ולענין הגדרת 'פריצה' כמפורט בסעיף ח' מ'סיכונים נוספים מבוטחים' יכלול המונח: 'חצרים מבוטחים' גם חצרים של אחרים אצלם נמצא הרכוש המבוטח.

אחריותו של המבטח על-פי הרחבה זו מוגבלת בסכום הנקוב ברשימה. סכום זה הינו על בסיס נזק ראשון שאינו כפוף לתנאי ביטוח חסר. בהעדר סכום ברשימה תוגבל אחריות המבטח על פי הרחבה זו ל-5% מסכום הביטוח לתכולה, לציוד, ולמלאי המצוינים ברשימה" (ההדגשות הוספו).

הגבלת סכום הביטוח הינה באמצעות שתי חלופות שהוגדרו בסוף הסעיף. בענייננו אין מחלוקת כי לא נקבע סכום נקוב המגביל את אחריות המבקשת, ועל כן הפיצוי בגין נזק לרכוש שנמצא מחוץ לחצרים המבוטחים מוגבל לפי הסיפא של 5% מתוך סכום הביטוח כאמור.

2.

בין המבקשת למשיבה התגלע סכסוך, לאחר שהראשונה סירבה לשלם לאחרונה פיצוי בגין הנזק מהגניבה. לגישת המבקשת, אתר האירוע בשל מאפייניו לא נכלל תחת הכיסוי הביטוחי, ועל כן לא מגיע למשיבה כל פיצוי. המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום, אשר קיבל באופן חלקי את התביעה, ופסק כי סעיף ההרחבה חל על המלאי שנגנב. זאת מאחר שהאתר הנדון הוא זמני, והסחורה שהייתה בו נחשבת ככזו המאוחסנת מחוץ לחצרים המבוטחים. לגבי סכום הפיצוי, בית משפט השלום החיל את שיעור 5% על סכום הפיצוי בגין "פריצה נזק ראשון" שנקבע בפוליסה, ועמד על כמיליון ש"ח, כך שסכום הפיצוי שנפסק על פי סעיף ההרחבה הועמד על כ-58,000 ש"ח.

כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי, אשר הופנה כלפי סכום הפיצוי שנפסק. כמו כן הוגש ערעור שכנגד מטעם המבקשת, אשר הופנה כלפי עצם החבות, והקביעה לפיה סעיף ההרחבה חל על המלאי שנגנב. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום לפיה סעיף ההרחבה חל על המלאי שהיה במחסן הרלוונטי. בסוגיית סכום הפיצוי התערב בית המשפט המחוזי וקבע כי את החישוב של 5% יש לבצע מתוך סך ביטוח התכולה הכולל, אשר עמד על כ-21 מיליון ש"ח, ולא רק מהסכום של מיליון ש"ח שנקבע לגבי נזק מפריצה. לאור מסקנתו זו העמיד בית המשפט המחוזי את סכום הפיצוי על סך של 755,122 ש"ח, שהוא הסכום של התכולה שנגנבה מהמשיבה.

3.

בתמצית, טוענת המבקשת בשני מישורים. במישור הראשון נטען כי אין להחיל את סעיף ההרחבה בענייננו מאחר והאתר החדש אינו אתר זמני, אלא אתר של קבע אליו התכוונה להעביר המשיבה את המלאי באופן קבוע. כמו כן נטען שהתנהגותה של המשיבה עצמה מלמדת כי גם לגישתה האתר החדש היה אתר של קבע, עליו לא חל סעיף הרחבה, שכן היא פעלה על מנת לרכוש פוליסת ביטוח עבורו. במישור השני נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת חישב את סכום הפיצוי מתוך סך הביטוח הכולל, ולא רק מתוך הסכום שנקבע בגין פריצה.

4.

המבקשת מעלה שתי הסתייגויות. האחת בעניין החבות , והשנייה בעניין היקף הכיסוי .

באשר לחבות , ביחס לסוגיית פרשנותו של סעיף ההרחבה בפוליסת הביטוח –שתי הערכאות קמא קבעו כאחת כי יש להחיל את הסעיף גם על המלאי שאוחסן במחסן החדש. הערכאות קמא דחו את טענות המבקשת, לפיהן לא מדובר ברכוש שנמצא מחוץ לחצרים המבוטחים באופן החוסה תחת סעיף ההרחבה. לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטות הערכאות קמא, דעתי היא כי אין מקום להענקת רשות ערעור בגלגול שלישי בעניין זה.

טענות המבקשת לפיהן פסיקת הערכאות קמא מהווה כר נרחב למניפולציות, ופוגעת בוודאות, אינן מתקבלות, שכן יש לזכור כי סעיף ההרחבה אינו מגן על המבוטח באופן מלא, אלא מוגבל בסכום נקוב, או ב-5% מסך סכום הביטוח. בכוחן של חברות הביטוח לקבוע מהו הסכום שהן מוכנות לבטח במסגרת סעיפי הרחבה, עבור רכוש הנמצא מחוץ לחצרים המבוטחים. גם בנוגע לטענה לפיה מהתנהגותה של המשיבה עולה כי היא ידעה שלא מדובר באתר זמני, וכי פעלה לשם ביטוחו – ניתן להשיב כי התנהגותה של המשיבה עשויה דווקא להתיישב עם פסיקת הערכאות קמא בנושא זה. ייתכן שהמשיבה פעלה על מנת לבטח את האתר החדש, מאחר שידעה שתחולת סעיף ההרחבה לא מעניקה לה כיסוי ביטוחי מלא, אלא רק בשיעור של 5%. כמו כן ייתכן שהניחה שתחולת סעיף ההרחבה על האתר החדש לא תעמוד לנצח, אלא רק לתקופה זמנית.

על כל פנים, המבקשת ביטחה במסגרת סעיף ההרחבה רכוש הנמצא מחוץ לחצרים המבוטחים הקבועים, וזאת בשיעור כיסוי נמוך יותר מאשר הכיסוי הניתן לרכוש שנמצא בתוך החצרים המבוטחים. הפער בשיעור הכיסוי נובע מיכולתו של המבטח לוודא שקיימים אמצעי מיגון ואבטחה שונים בחצרים המבוטחים הקבועים. כאמור, רכוש מחוץ לחצרים המבוטחים הוגדר בסעיף 2.א לפוליסה כך:

"רכוש מחוץ לחצרים המבוטחים – הרכוש המבוטח מכוסה בפני הסיכונים המבוטחים גם בעת הימצאו מחוץ לחצרים המבוטחים, למעט בעת העברה, (העברה לעניין זה ככלל חניית ביניים) ולמעט רכוש כמפורט בסייג 7 (קווי תמסורת וחלוקה), בכל מקום במדינת ישראל והשטחים המוחזקים על ידה, לכל מטרה הקשורה לעסקו של המבוטח; ולענין הגדרת 'פריצה' כמפורט בסעיף ח' מ'סיכונים נוספים מבוטחים' יכלול המונח: 'חצרים מבוטחים' גם חצרים של אחרים אצלם נמצא הרכוש המבוטח"

מהגדרה זו עולה כי סעיף ההרחבה חל על המחסן החדש, בכפוף לאמור לעיל בנוגע לשיעור הכיסוי המצומצם. גם טענת המבקשת לפיה במילים "לכל מטרה הקשורה לעסקו של המבוטח" יש בכדי ללמד שלא מדובר בעסק עצמו, אלא רק במטרה הקשורה אליו – לא מצאתי בכדי לשנות את התוצאה. ברי כי אחסון המלאי הוא מטרה הקשורה לעסקה של המשיבה.

5.

בנוגע לסוגיית היקף הכיסוי , המבקשת טוענת כי בפוליסת הביטוח צוין כיסוי לסיכון פריצה בסך כמיליון ש"ח בגין כל האתרים המבוטחים. בפרט, עבור ביטוח מפני פריצה למחסן הישן צוין כיסוי של 150,000 ש"ח בלבד. על כן לגישתה, אף אם תידחה טענתה לגבי תחולת סעיף ההרחבה, יש לחשב את הפיצוי לפי 5% מתוך סך סכום הביטוח בגין פריצה, דהיינו מתוך כמיליון ש"ח, כפי שפסק בית משפט השלום.

אכן מתעורר קושי מסוים בכך שסכום הכיסוי עבור פריצה מחוץ לחצרים המבוטחים יוצא גבוה יותר לעומת מצב בו היה נפרץ המחסן הישן. למעשה, עקב העובדה שהמבקשת לא קבעה סכום מוגדר לצורך הגבלת כיסוי סעיף ההרחבה, היא חשפה את עצמה לתשלום סכום לפי שיעור של 5% מסך סכום הביטוח. בסעיף ההרחבה לא נכתב כי השיעור של 5% יילקח מתוך סכום הביטוח בגין אותו גורם סיכון, פריצה בענייננו, אלא נכתב " בהעדר סכום ברשימה תוגבל אחריות המבטח על פי הרחבה זו ל-5% מסכום הביטוח לתכולה, לציוד, ולמלאי המצוינים ברשימה ". אכן ניתן לקבל גם פרשנות כפי שמציעה המבקשת, ברם מאחר ועסקינן בבקשה למתן רשות ערעור, יחד עם הכלל לפיו פרשנות חוזה ביטוח תעשה לרעת המנסח – איני סבור כי נושא זה מצדיק גם הוא התערבות.

טעם נוסף אשר היטיב להציג כבוד השופט י' שנלר , המצדיק את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, טמון בעובדה שגובה הפיצוי שנפסק בגין הסחורה שנגנבה, אינו עולה על גובה כיסוי הביטוח עבור פריצה נזק ראשון, העומד על 1,166,160 ש"ח. רוצה לומר, אף שפוליסת הביטוח פירטה סכום כיסוי שונה בגין פריצה עבור כל מחסן, המהווה חצר מבוטחת, המבקשת לא קבעה סכום כיסוי עבור סעיף ההרחבה, החל על נזק שנגרם כשהרכוש נמצא מחוץ לחצרים המבוטחים. משמעות הדבר היא שאין לשלול פרשנות לפיה כאשר הרכוש נמצא מחוץ לחצרים המבוטחים, וחוסה בצלו של סעיף ההרחבה, אזי סכום הכיסוי בגין גניבה אינו כפוף להגבלה לפי מחסן, אלא רק להגבלה הכללית של פיצוי בגין פריצה. סכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי, בגין הרכוש שנגנב, אינו עולה על התקרה הכללי שנקבעה בגין פריצה, וזהו טעם נוסף לדחיית הבקשה.

בהקשר זה יודגש כי הפרשנות החוזית נגזרת גם מהנסיבות. דהיינו מהראיות שהובאו על ידי הצדדים. אין באלו בכדי לשלול או לעמוד מנגד למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כך לגבי אומד דעתם של הצדדים, וכך לגבי סייג שייתכן שבנסיבות אחרות היה משליך על התוצאה, כגון חוסר תום לב בהתנהלות המשיבה.

לכך מתווספת טענת המניעות שהעלתה המשיבה, אשר נדונה גם על ידי בית המשפט המחוזי, עקב העובדה שהמבקשת לא ציינה כבר בתשובתה לתביעת הביטוח של המשיבה את הסיבות לדחייה ביחס להיקף הכיסוי, אלא התייחסה רק לביטוח האתר בו אירעה הפריצה.

6.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבה 2 בסך 1,500 ש"ח.