רע"א 7672/15 רע"א 7672/15

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 30614-05-15 (מפי כב' השופט מ' יועד הכהן ), ובה נדחה ערעור המבקש על דחיית תביעתו להצהיר עליו כבעל זכויות דיירות מוגנת בשתי חנויות בירושלים (להלן: הנכס ), ולמתן צו פינוי כלפי המשיבה 4, המחזיקה בנכס כיום.

1.משיב 1 הוא הבעלים של הנכס, אותו השכיר בשנת 1985 בהסכם שכירות מוגנת למבקש ולמשיבה 6, שניהלו בו חנויות. בתחילה נוהלו החנויות על ידי המבקש ומשיבה 6 בשותפות או באופן אישי, בהמשך דרך חברת מיס אל, ולאחריה דרך חברת אמיקה. חברת אמיקה הייתה בבעלות משותפת של ביתו של המבקש ואדם נוסף. בשנת 2008 נקלעה חברת אמיקה לקשיים, ומונה לה מפרק זמני, שתפס חזקה בנכס ופרסם מכרז לרכישת פעילותה. החברה נמכרה למר אריה כהן, שהפעיל את הנכס באמצעות חברה שנקראה ליונס אופנה בע"מ. בשנת 2010 נקלעה אף חברת ליונס להליכי פירוק, ובמסגרתם הועברה ההחזקה והפעילות של הנכס לידי משיבה 4.

המבקש תבע את כל המשיבים בהליך זה ודרש לקבל פסק דין הצהרתי הקובע כי הוא בעל זכויות הדיירות המוגנת בנכס, וכי יש לפנות את המשיבה 4 מהנכס. תביעתו נדחתה בבית משפט השלום, וכך גם ערעורו לבית משפט המחוזי. נקבע כי התנהלות המבקש מהווה נטישת המושכר, ולפיכך זכויותיו בנכס אבדו. על הכרעה זו מוגשת הבקשה דנן.

2.דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי אם החברה היא המפיקה את הרווחים, הנושאת בהוצאות והאחרית לחובות, הרי שהעסק הוא שלה, והיא זו העושה שימוש במושכר. במצב זה, ואם השוכר לא הצליח להוכיח כוונה לחזור לעיסוקו – קמת עילת הנטישה (ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר , פ"ד לז(2) 337 (1983)). נסיבות הלכת מרכוס הדבר התרחשו לעסק שהדייר לשעבר היה בעלים של 75% ממניותיו, ועבד בו באופן פעיל. בענייננו – הנכס החליף ידיים כמה וכמה פעמיים, כשמאז העברתו לידי חברת אמיקה – לא היה המבקש בעלים של אף לא אחת מהחברות. המשיב לא שילם מכיסו את דמי השכירות, הארנונה והחשמל של הנכס, ואלה שולמו על ידי החברות – שנשאו בהוצאות ובחובות הנכס. יישום הלכת מרכוס מוביל לתוצאה ברורה לפיה יש לראות במבקש כמי שנטש את המושכר – כפי שאכן נקבע בערכאות קמא. לכך יש להוסיף כי המבקש לא הצליח להוכיח כי בעליו של הנכס ידע והסכים לכך, נתון שהיה מבטל את עילת הנטישה. דין המבקש להוציא מחברו – לעמוד בנטל הראייה. לא נסתרה קביעת הערכאות קמא לפיה המבקש לא עמד בנטל הוכחתי זה, וגם מסיבה זו דין הבקשה להידחות.

3.הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.