רע"א 7682/13 נביל סעדי נ. שמאלי רביעה

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 46826-10-13, כב' השופטת ת' שרון נתנאל ), שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (ת"א 20473-07-11, כב' השופטת א' הוך-טל ), אשר הורה על פינוי המבקשים מן הדירה בה הם מתגוררים.

2.

המבקשים, בני זוג, התגוררו בדירה אחת יחד עם אמו של מבקש 1 (להלן: הדיירת). האם הייתה דיירת מוגנת בדירה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 . המשיבים הם בעלי הדירה.

המשיבים הגישו לבית משפט השלום תביעה לפינוי המבקשים והדיירת. בית המשפט קבע כי מתקיימות שתי עילות לפינוי מכוח סעיף 131 לחוק הגנת הדייר: לא שולמו דמי שכירות במשך כשלוש וחצי שנים (ס"ק 1), והמבקשים מנהלים בדירה בית עסק בניגוד לחוזה השכירות (ס"ק 2). לפיכך יש לפנות את המבקשים ואת הדיירת מן הדירה. עם זאת, בית משפט השלום הורה שלא לפנות את הדיירת – ואותה בלבד - עד יום מותה, בהתחשב בגילה המתקדם ובנסיבות נוספות, וזאת מכוח "סייג הצדק" אשר קבוע בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. יחד עם הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, שנדחתה. בהחלטת הדחייה הוסבר כי סיכויי הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אינם גבוהים, בין היתר משום שהמבקשים מעלים טענות חדשות העומדות בסתירה לטענות שהועלו בבית משפט השלום. אף מאזן הנוחות איננו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר מופנית כנגד דחיית הבקשה לעיכוב בצוע. להשלמת התמונה יצוין כי יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פינוי הדירה.

3.

במסגרת בקשת רשות הערעור נטען כי מאחר והמבקשים עצמם אינם דיירים מוגנים בדירה – עילות הפינוי אשר קבועות בחוק הגנת הדייר אינן רלבנטיות לגביהם. מכאן שאין בסיס משפטי להחלטת בית משפט השלום בדבר פינוי הדירה. המבקשים מוסיפים כי אף "לשיטת" בית משפט השלום - לא התקיימו בעניינם עילות הפינוי הקבועות בחוק הגנת הדייר. באשר למאזן הנוחות, מאחר והדיירת ממשיכה לגור בדירה מכוח פסק דינו של בית המשפט השלום – הרי שממילא הדירה לא תוחזר לידי המשיבים, כך שלא ייגרם להם כל נזק מכך שגם המבקשים יוסיפו להתגורר בדירה. בנוסף נטען כי אם לא יעוכב הביצוע, והמבקשים יפונו מן הדירה, הרי שלא יתאפשר להם להיות "דיירים נדחים" מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

4.

דין הבקשה להידחות. בכל הנוגע לערעור על עילות הפינוי, נראה כי מדובר בעיקרו של דבר בערעור על ממצאים עובדתיים. השאלות שעומדות במוקד הן האם פעל בדירה בית עסק בניגוד להוראות החוזה, והאם שולמו דמי שכירות. מדובר בשאלות עובדתיות במובהק. די בתשובה חיובית לאחת מהן על מנת להקים, כך נראה, עילת פינוי מהדירה. בית משפט השלום קבע, לאחר בירור עובדתי ממצה, כי התשובה לשתי השאלות היא חיובית: המבקשים הפעילו בדירה מתפרה בניגוד להוראות החוזה, ונמנעו מלשלם שכר דירה במשך תקופה ממושכת – למעלה משלוש שנים. מכאן נגזרה המסקנה המשפטית לפיה קמו עילות פינוי. אינני רואה מקום להתערב בהערכתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הסיכויים לערער על ממצאים עובדתיים אלו – ועל המסקנות הנגזרות מהם - אינם גבוהים דיים.

אף הסיכויים לקבלת טענתם הנוספת של המבקשים, לפיה הם אינם דיירים מוגנים ולכן אין מקום לפנותם – אינם גבוהים במידה מספקת. די אם אציין כי, על פניו, נראה שמדובר בטענה שאיננה עולה בקנה אחד עם הטענות שהעלו המבקשים עצמם בפני בית משפט השלום. מעבר לכך, נראה – ושוב: מבלי לקבוע מסמרות – כי הוראות חוזה השכירות בין המשיבים לדיירת אינם מאפשרים את השכרת הדירה למבקשים (ראו למשל סעיף 7 לחוזה, המצוטט על ידי המבקשים עצמם בעמ' 4 לבקשה).

באשר למאזן הנוחות, אינני סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המאזן איננו נוטה במובהק לטובת המבקשים, באופן שעשוי היה "לחפות" על סיכויי הערעור הנמוכים. המבקשים לא הראו כי אין ברשותם אמצעים לשכור דירה חלופית, או שהפינוי מהדירה יגרום להם נזק כלכלי חמור. יתירה מכך, המבקשים עצמם מסבירים כי המשך מגוריהם בדירה יחד עם האם, מכוח צו עיכוב ביצוע, עשוי להקנות להם יתרון משפטי: היה והאם תלך לעולמה – עשויים המבקשים לקבל זכות מגורים בדירה כ"דיירים נדחים", מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הדייר. המשמעות היא שעיכוב הביצוע עלול להקנות למבקשים יתרון משפטי שלא היה להם קודם לכן, ושאף חותר במובן מסוים תחת הכרעת הדין של בית משפט השלום אשר הורה על פינויים מהדירה. סבורני כי אפשרות זו מטה את הכף של מאזן הנוחות לטובת המשיבים. אין זה ראוי שעיכוב הביצוע ייתן למבקשים יתרון שלא קיים בידם כיום ושעלול, לשיטתם, להקים להם עילות תביעה חדשות. לכך יש לצרף את המסקנה בדבר סיכויי הערעור.

5.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה זו, אין צורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪.