רע"א 769-23 רע"א 769-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ), מיום 27.11.2022, ב-רע"א 50891-09-22. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת א' בוסני), מיום 8.6.2022, ב-ת"א 18883-03-20, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים לצירוף המשיבים כנתבעים בתביעה שהוגשה מטעמם.

רקע הדברים

1.בחודש נובמבר 2011 נחתם הסכם הלוואה בין המבקש 1, מר יצחק גפני (להלן: גפני), לבין המשיב 4, מר אריה מזוריק (להלן: מזוריק), במסגרתו נקבע כי גפני ילווה למזוריק כספים לתקופה של שלוש שנים (להלן: הסכם ההלוואה). כבטוחה להחזר ההלוואה הוסכם כי אביו של מזוריק, מר שמעון מזוריק ז"ל (להלן: המנוח), ישמש כערב. לצורך כך, ניתנו על ידי המנוח מספר בטוחות כדלקמן (להלן: הבטוחות להלוואת גפני):

ראשית, הוסכם כי תירשם הערת אזהרה לטובת מר גפני בדבר זכותו לרישום משכנתא מדרגה שנייה, ללא הגבלת סכום, על נכס בבעלות המנוח (להלן: הנכס).

שנית, הוסכם כי ככל שההלוואה לא תיפרע במועד, גפני יהיה רשאי לרכוש את הנכס, כאשר סכום ההלוואה ייזקף כתשלום ראשון. לצורך כך, הופקדו בנאמנות המשיב 9, עו"ד ישי בית און, הסכם מכר חתום על ידי המנוח, ללא תאריך וללא חתימת הרוכש, וייפוי כוח חתום על ידי המנוח לצורך מכירת הנכס. הסכם המכר וייפוי הכוח נחתמו על ידי המנוח בחודש נובמבר 2011, תוך שחתימת המנוח על מסמכים אלו אומתה על ידי המשיב 1, עו"ד אבנר פרידמן.

שלישית, ביום 21.8.2011 חתם המנוח על כתב ערבות אישית לטובת גפני, והתחייבות אישית לרישום משכנתא בדרגה שנייה על הנכס. חתימתו של המנוח אומתה על ידי המשיבה 2, עו"ד לימור גוטהולץ.

2.המשיבה 6, אינבסטמנט אנד פיננס אינסטיטיוט אינק. (להלן: אינבסטמנט), חתמה גם היא על הסכם הלוואה עם מזוריק. כבטוחה להחזר ההלוואה, ביום 27.7.2011 חתם המנוח על התחייבות לרישום משכנתא מדרגה שנייה על הנכס לטובת אינבסטמנט. התחייבות זו אומתה על ידי המשיב 3, עו"ד אילן שלומוביץ. בשנת 2013 שילם גפני לאינבסטמנט סך של 650,000 ש"ח, על מנת שתסמיך אותו לגביית סכום ההלוואה ממזוריק, ובתמורה תחלוק עמו בכספים שייגבו.

3.המנוח נפטר ביום 15.3.2014, והותיר אחריו צוואה לפיה שני בניו יורשים את עיקר רכושו בחלקים שווים. ירושת המנוח כוללת את זכויותיו כחוכר משנה בנכס מושא הבטוחות לפירעון ההלוואות שלקח מזוריק.

4.ביום 5.5.2015 הגיש אחיו של מזוריק, מר נחמן מזוריק (להלן: האח), תביעה נגד גפני, אינבסטמנט, מזוריק וכלל חברה לביטוח בע"מ, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 3733-03-15) (להלן: תביעת האח). בתביעתו, עתר האח לסעד הצהרתי בדבר בטלות כלל מסמכי ההתחייבות עליהם חתם המנוח, נוכח העובדה שהמנוח אובחן כחולה דמנציה עובר לחתימתו על כלל מסמכי הבטוחות הנ"ל. ביום 27.6.2017 התקבלה תביעת האח, וניתן סעד הצהרתי לפיו אין לייחס תוקף משפטי לחתימת המנוח על המסמכים שבמסגרתם ניתנו הבטוחות שלעיל. כמו כן, נקבע כי דינן של הערות האזהרה שנרשמו כמתואר לעיל, להימחק (ת"א (מחוזי מרכז) 3733-03-15 מזוריק נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.6.2017)). ערעור על פסק הדין בתביעת האח נדחה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 31.10.2019 (ע"א 7498/17 אנבנסטמנט אנד פיננס אינסטיטיוט אינק (חברה זרה) נ' פלוני (31.10.2019)).

5.ביום 9.3.2020, הגישו המבקשים – גפני ושתי חברות נוספות שבבעלותו המלאה (נו ליס נכסים בע"מ ו-ג.י. רז ניהול ואחזקות בע"מ) – תביעה נגד המשיבים 4- 8, לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 18883-03-20). במסגרת תביעה זו עתרו המבקשים לסעד כספי בסך 1,900,000 ש"ח, הכולל את החזר כספי ההלוואה שניתנו למזוריק, ואת החזר התשלום שניתן לאינבסטמנט. בתביעתם, טענו המבקשים כי גפני הלווה למזוריק מעל ל-1,200,000 ש"ח, בעוד מזוריק לא השיב לגפני את הכספים, וכן כי גפני שילם לאינבסטמנט 650,000 ש"ח, בהתבסס על מצג לפיו קיים שיעבוד חוקי ותקף להבטחת חובו של מזוריק כלפיה. כמו כן, במסגרת התביעה התבקש בית המשפט להצהיר כי לגפני זכות שעבוד על תמורת הנכס, וכן להורות על רישום השעבוד.

6.ביום 27.10.2020 הגיש המשיב 8, עו"ד דוד רום (להלן: עו"ד רום), אשר על פי הנטען בתביעה ייצג את אינבסטמנט בישראל וטיפל במסגרת המשפטית של ההלוואות, הודעות צד ג' למשיבים 3-1 ולמשיב 9, אשר על פי הנטען על ידו התרשלו באימות חתימת המנוח.

7.ביום 8.3.2022 הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת המשיבים 3-1 כנתבעים ישירים בהליך. בבקשה צוין כי התיקון המבוקש הכרחי לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, וכי השאלות העובדתיות והמשפטיות ביחס למשיבים 3-1 יידונו בכל מקרה בהליך. המבקשים הוסיפו כי התיקון המבוקש לא יאריך ויסרבל את הדיון, אלא ימנע ניהול תובענה נוספת אשר מבוססת על אותן העובדות. ביחס לעיתוי הגשת הבקשה, טענו המבקשים כי בדצמבר 2021 הם החליפו ייצוג משפטי, וכי נדרש לבאי כוחם החדשים זמן ממושך ללמידת התיק. עוד נטען כי מגפת הקורונה גרמה לעיכוב נוסף בהגשת הבקשה.

המשיבים 3-1 התנגדו לתיקון כתב התביעה ולצירופם כנתבעים נוספים, בין היתר נוכח טענתם כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ללא טעם ענייני לכך, וכי התביעה נגדם התיישנה.

8.ביום 8.6.2022 דחה בית משפט השלום (השופטת א' בוסני) את בקשתם של המבקשים לתיקון כתב תביעתם בדרך של הוספת המשיבים 3-1 כנתבעים ישירים. בית המשפט עמד על כך שהבקשה הוגשה בשיהוי משמעותי, ללא טעם ראוי המצדיק זאת. בית משפט השלום הוסיף כי:

"למעלה מזה, למקרא כתב התביעה ונספחיו, תביעת התובעים נגד המשיבים התיישנה [...] ממועד חתימת המסמכים ואימותם ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה משמונה (8) שנים. עד למועד הגשת הבקשה חלפו למעלה מעשר (10) שנים. [...] לכל המאוחר כבר ממועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי (5.3.2015) היו בידי התובעים כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה נגד המשיבים וכוח תביעה מהותי לקבלת סעד מהם. התובע בחר שלא לצרף את המשיבים להליך בבית המשפט המחוזי ולא הגיש תביעה עצמאית ונפרדת, כבר אז, נגד המשיבים. ממועד זה ועד למועד בו הוגשה הבקשה לצירוף המשיבים כנתבעים (8.3.2022) חלפו למעלה משבע (7) שנים. פסק הדין בתביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי ניתן ביום 27.6.2017. ערעור על פסק הדין נדחה ביום 31.10.2019, אולם אין במועד מתן פסק הדין בהליך המחוזי או בפסק דין בערעור להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות ולהאריכה" (ההדגשה הוספה – י' כ').

9.המבקשים מיאנו להשלים עם החלטתו של בית משפט השלום, והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור, טענו המבקשים כי שגה בית משפט השלום בדחותו את בקשתם לתיקון כתב התביעה, שכן התיקון המבוקש נדרש לצורך קיום הליך שיפוטי הוגן ויעיל. המבקשים הוסיפו כי יש להתחשב בכך שבקשת התיקון הוגשה בשלבים המקדמיים של ההליך, וכן כי הם אינם סבורים שנפל שיהוי בהגשת בקשת התיקון. אשר לקביעת בית משפט השלום בעניין התיישנות התביעה נגד המשיבים 3-1, המבקשים טענו כי אין להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מיום הגשת תביעת האח בבית המשפט המחוזי, אלא מיום מתן פסק הדין בתביעת האח (27.6.2017). לחלופין, המבקשים טענו כי יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מיום 24.8.2015, בו הוגש כתב ההגנה מטעם מזוריק בתביעת האח.

10.ביום 27.11.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ), ברע"א 50891-09-22, במסגרתו דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור כבערעור, ודחה את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהחלטות הנוגעות לתיקון כתבי טענות הן החלטות הנוגעות לאופן ניהול ההליך, בהן ערכאת הערעור תתערב רק במקרים חריגים, וקבע כי ההחלטה מושא הערעור אינה נכנסת לגדרם של חריגים אלו. אשר לשאלת ההתיישנות, בית המשפט המחוזי עמד על כך ש-"קביעת בימ"ש קמא ביחס להתיישנות ניתנה 'למעלה מזה'", והוסיף כי: "העובדה שלא נדרשתי לסוגיית ההתיישנות לצורך הכרעה בהליך שלפני, אין בה כדי למנוע מהמבקשים להעלות בערעור על פסק הדין טענות בנוגע להיעדר התיישנות ככל שיהיה צורך בכך".

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

11.למען שלמות התמונה, יוער כי ביום 10.1.2023 הגישו המבקשים בקשת הבהרה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה התבקש בית המשפט להבהיר כי "תקופת ההתיישנות, לצורך הגשת תביעה ישירה של המבקשים כנגד המשיבים, מושהית ממועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה בבית משפט קמא הנכבד ועד להכרעה "בערעור על פסק הדין" של בית משפט קמא". ביום 23.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.

בקשת רשות הערעור

12.בבקשתם בפניי, טוענים המבקשים כי בקשתם מוגשת "אך ורק בנוגע להיעדר דיון והכרעה על ידי בית משפט קמא הנכבד בטענותיהם (המבוססות והמוצדקות) של המבקשים, הנוגעות לקביעת בית משפט השלום לעניין 'התיישנות תביעתם הישירה כלפי המשיבים..." (ההדגשה במקור – י' כ'). לטענת המבקשים, נוכח החלטת בית משפט השלום אשר התייחסה לסוגיית ההתיישנות, היה על בית המשפט המחוזי להידרש לטענותיהם בעניין זה, ולקבוע כי תביעתם כנגד המשיבים 3-1 לא התיישנה ולמצער להחזיר את הסוגיה לשמיעה מלאה בבית משפט השלום. המבקשים מוסיפים כי לשיטתם העובדה שבית המשפט המחוזי בחר שלא להידרש לטענותיהם בעניין סוגיית ההתיישנות, ובצד זאת מצא להעיר כי אי-התייחסותו לסוגיה זו "אין בה כדי למנוע מהמבקשים להעלות בערעור על פסק הדין טענות בנוגע להיעדר התיישנות ככל שיהיה צורך בכך" – יוצרת עינוי דין של ממש. זאת, שכן לגישת המבקשים, "המתנה עד למתן פסק דין בבית משפט השלום והכרעה של בית משפט של ערעור בטענות לעניין ההתיישנות עלולה ליצור מצב אבסורדי, לפיו גם אם בסופו של יום תתקבל טענת המבקשים לעניין ההתיישנות, עלולה לחול ממילא התיישנות אף אליבא דטענת המבקשים" (ההדגשה במקור – י' כ').

עוד מוסיפים המבקשים כי מצב זה, בו הם נדרשים להמתין עד לסיום ההליך לפני שיוכלו להשמיע את טענותיהם בסוגיית ההתיישנות, הינו בלתי יעיל. לטענתם גם מטעם זה ראוי לאפשר להם להשמיע את טענותיהם בעניין ההתיישנות כבר עתה.

מעבר לכך מפרטים המבקשים בבקשתם את טענותיהם לגבי סוגיית ההתיישנות לגופה, טענות אשר לא מצאתי לפרטן במסגרת החלטתי זו.

13.בהחלטתי מיום 1.2.2023, הוריתי למשיבים 3-1 להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור. בתשובות שהוגשו מטעם המשיבים 3-1 נטען, בעיקרו של דבר, כי קביעת בית משפט השלום בעניין התיישנות עילות התביעה של המבקשים נגד המשיבים 3-1, מהווה מעשה בית דין על דרך השתק פלוגתא. עוד מוסיפים המשיבים 3-1 כי בדין נדחתה בקשת המבקשים להוספת המשיבים 3-1 כנתבעים לתביעתם, אף שכאמור לעיל, בבקשתם דנן זנחו המבקשים את בקשתם האמורה, ומיקדו את טענותיהם בקביעת בית משפט השלום לעניין ההתיישנות. כמו כן, בדומה למבקשים, אף המשיבים 3-1 מפרטים את טענותיהם לגופו של עניין, בסוגיית ההתיישנות.

דיון והכרעה

14.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בכפוף להבהרה מסוימת.

15.כאמור לעיל, טענתם העיקרית של המבקשים נוגעת לכך שבית המשפט קמא לא נדרש בפסק דינו לטענותיהם בסוגיית ההתיישנות. ההחלטה שעמדה במוקד פסק דינו של בית המשפט קמא, היא החלטת בית משפט השלום אשר דחתה את בקשת המבקשים לצירוף המשיבים 3-1 כנתבעים. במסגרת החלטה העוסקת בבקשה לצירוף נתבעים, ככלל, לא מוטלת על בית המשפט חובה לדון בטענת התיישנות. ואכן, אף במסגרת החלטת בית משפט השלום בדנן לא עמדה ההערה בסוגיית ההתיישנות בלב ההחלטה לדחות את בקשת המבקשים לצירוף המשיבים 3-1 כמשיבים, אלא הוערה "למעלה מזה". בהתאם לכך, ובהינתן שהערת בית משפט השלום בדנן בסוגיית ההתיישנות ניתנה "למעלה מזה", קרי – בגדר אמרת אגב – בדין נמנע בית המשפט המחוזי מלהתייחס לסוגיית ההתיישנות, פרט לכך שציין כי הדברים שנאמרו בהקשר זה נאמרו בגדר אמרת אגב.

על רקע זה, סבורני שלא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודאי לא כזו המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

16.על פני הדברים, בכך ניתן היה לסיים. ואולם, לנוכח טענות הצדדים, מצאתי להתייחס גם לחשש המבקשים העומד בבסיס תכלית בקשתם בה עסיקנן:

הבקשה דנן נסובה סביב חשש המבקשים כי היעדר התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענותיהם בעניין ההתיישנות, והערתו כי אין בהיעדר התייחסותו לנושא "כדי למנוע מהמבקשים להעלות בערעור על פסק הדין טענות בנוגע להיעדר התיישנות ככל שיהיה צורך בכך", יוצרים מצב "אבסורדי" במסגרתו חסומה דרכם להגיש תביעה נגד המשיבים 3-1 מחד גיסא; ומאידך גיסא נגזר עליהם לחכות עד למתן פסק דינו של בית משפט השלום בתביעתם עד שיכולו לטעון טענותיהם בעניין ההתיישנות, שלב בו גם לגישתם כבר תתיישן עילת התביעה שלהם נגד המשיבים 3-1.

כפי שאפרט להלן, חשש זה אינו במקומו:

17.כאמור לעיל, בהחלטתו בעניין דנן דחה בית משפט השלום את בקשת המבקשים לצרף את הנתבעים 3-1 כנתבעים. בתוך כך, ובהינתן כי גם בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט קמא נדחתה, נכון למצב דהיום אין כל חזית ישירה בין המבקשים לבין המשיבים 3-1, במסגרתה תובעים המבקשים את המשיבים 1- 3 בעילה אשר בית משפט השלום ציין לגביה כי לעמדתו, היא התיישנה. יתרה מכך, כפי שצוין לעיל, הערת בית משפט השלום בסוגיית ההתיישנות הינה בגדר אמרת אגב. אשר על כן, בניגוד לחששות המבקשים, הלכה למעשה, לא ניצב בפניהם כל מחסום מהגשת תביעה נגד המשיבים 3-1 כבר בעת הנוכחית. הערת בית משפט השלום בעניין ההתיישנות, אשר נאמרה למעלה מן הצורך, אינה יוצרת כלפי המבקשים השתק פלוגתא, כפי שטוענים המשיבים 3-1 (ראו לעניין זה ע"א 9611/16 רשות מקרקעי ישראל נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פסקה 26 לפסק דינו של השופט י' עמית (24.1.2019)).

18.למען הסר ספק, ברי כי ככל שיבחרו המבקשים להגיש תביעה נפרדת נגד המשיבים 3-1, שמורה למשיבים 3-1 הזכות להעלות במסגרתה את טענותיהם בעניין ההתיישנות. ככל שכך יעשה, בית המשפט אשר ידון בתביעה כאמור יכריע בטענות בעניין ההתיישנות על פי חוכמתו, ומבלי שיהיה בהערות בית משפט השלום בדנן כדי לכבול את שיקול דעתו.

19.עוד אציין, למעלה מן הצורך, ולשם בהירות הדברים, כי המבקשים שוגים לדעתי גם בהבנתם את הערת בית המשפט קמא לפיה היעדר ההתייחסות לסוגיית ההתיישנות מצדו, אין בה "כדי למנוע מהמבקשים להעלות בערעור על פסק הדין טענות בנוגע להיעדר התיישנות ככל שיהיה צורך בכך". להבנתי, בהערה זו לא ביקש בית המשפט קמא לציין כי המבקשים חסומים מהעלאת טענותיהם נגד המשיבים 3-1 עד שיינתן פסק דין בתביעתם המתנהלת בבית משפט השלום. נראה כי כוונתו של בית המשפט קמא בהערה הנ"ל הייתה להבהיר למבקשים כי הערת בית משפט השלום בעניין ההתיישנות אינה בבחינת סוף פסוק בסוגיה זו, הא ותו לא.

סיכומו של דבר: מהטעמים שלעיל, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לאור טיעוניהם של המשיבים 3-1 בעניין קיומו של השתק פלוגתא, איני מורה על הוצאות לטובת מי מהצדדים.