רע"א 7721/16 מרכז שרות ברוש בע"מ נ. יוסף בוחבוט

1.

בשנת 2006 התקשרה המבקשת, חברה המפעילה מוסך מורשה של מרצדס בבאר שבע, עם המשיב, בעל המבנה המשמש את המוסך ומי שהיה בעל ההרשאה להפעיל את המוסך מטעם חברת כלמוביל בע"מ (להלן: כלמוביל ), בשלושה הסכמים: הסכם שכירות לפיו משכיר המשיב את המוסך למבקשת; הסכם העסקה של המשיב אצל המבקשת; והסכם ייעוץ לפיו משלמת המבקשת למשיב דמי ייעוץ חודשיים.

2.

לאחר מעט יותר מחמש שנים הודיעה המבקשת למשיב על הפסקת ההתקשרות עמו על פי הסכם הייעוץ. זאת לטענתה בהתאם לזכותה לעשות-כן על פי קביעת הצדדים בהסכם כי תוקפו הוא לתקופת מינימום של חמש שנים. המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום במסגרתה עתר לגילוי חשבונות לצורך תשלום הפרשי עבר - שכן לטענתו שילמה לו המבקשת בחסר; וכן לחיובה של המבקשת להוסיף ולשלם לו דמי ייעוץ על פי ההסכם שלטענתו לא קבע תקופת מינימום כאמור. כל טענות הצדדים נסבו על האמור בסעיף 1.5 להסכם הייעוץ, שזו לשונו:

" התחייבויות הלקוח

1.5 במידה ובכפוף לכך כי כולמוביל בע"מ, תסכים להעניק ללקוח הרשאה לנהל את המוסך בכתב, לשלם ליועץ ו/או מי מטעמו ממועד קבלת ההרשאה בכתב וכל עוד שההרשאה לניהול המוסך מטעם כולמוביל בע"מ תעמוד בתוקף, סך של 2.5% + מע"מ מהמחזור הכספי של המוסך בהתאם לדוחות המע"מ שיגיש הלקוח לשלטונות מע"מ בכל חודש קאלנדרי, אך לא פחות מסך של 10,000 ₪ + מע"מ לחודש וזאת למשך 5 שנים לפחות".

3.

בית משפט השלום קיבל את טענתו של המשיב כי המבקשת שילמה לו בחסר, ונעתר לסעד של מתן חשבונות כפי שהתבקש. בכך דחה בית המשפט את טענותיה של המבקשת לפיהן מיד לאחר כריתתו של הסכם הייעוץ הסכימו הצדדים - תחילה בעל פה ולאחר מספר שנים עוגנה הסכמתם זו בכתב - כי למשיב ישולם סכום של 10,000 ₪ בלבד ולא סך של 2.5% + מע"מ מהמחזור הכספי של המוסך שהיה גבוה יותר. נקבע כי הסכמות אלה נעשו אמנם בין המבקשת לבין בנו של המשיב, אשר פעל כשלוחו בעניינים שונים, וכך אף נהגה המבקשת לאורך השנים, אך כי בכל מקרה לצורך ויתור המשיב על זכותו לפי ההסכם לא ניתן היה להסתפק בהרשאה כללית אלא דרושה הייתה הרשאה מפורשת, אשר לא הוכח שניתנה. בית המשפט אף העלה תהיות שונות לגבי מהות ההסכמה בין המבקשת לבין בנו של המשיב.

לעומת זאת, טענת המשיב לפיה לא הייתה רשאית המבקשת לבטל את הסכם הייעוץ בתום חמש שנים, נדחתה. בית המשפט קבע כי הסכם הייעוץ קבע תקופת מינימום של חמש שנים לתוקפו אך לא קבע תקופת מקסימום, וזאת כל זמן שההרשאה מכלמוביל להפעלת המוסך נמשכת. לפיכך נקבע כי ההסכם הוא לא קצוב אך ניתן לביטול בהתראה מראש תוך מתן זמן סביר, וכי בנסיבות הענין חודשיים ימים יענו על דרישה זו.

4.

הן המבקשת והן המשיב הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי. ערעור המבקשת נסב על הקביעה כי התשלום למשיב על פי הסכם הייעוץ נעשה בחסר, וערעור המשיב נסב על הקביעה כי הסכם הייעוץ ניתן היה לביטול בתום חמש שנים ממועד כריתתו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת מטעמיו של בית משפט השלום, תוך שהוא מדגיש כי בליבת ההכרעה מצויות קביעות עובדתיות מובהקות. לעומת זאת, קיבל בית המשפט את ערעור המשיב בנוגע לתוקפו של הסכם הייעוץ. בענין זה קבע בית המשפט המחוזי, בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, כי התיבה "למשך 5 שנים לפחות" שבסעיף 1.5 להסכם הייעוץ כלל לא מתייחסת לתוקפו של ההסכם, אלא לסוגיית התשלום, ולמעשה היא נועדה להבטיח כי למשך חמש שנים לפחות לא ישולם למשיב סכום נמוך מ- 10,000 ₪. בית המשפט הוסיף וקבע - ולדבריו זה היה העיקר - כי הסכם הייעוץ הוא דווקא הסכם קצוב שמועד סיומו זהה למועד סיום תקופת ההרשאה של כלמוביל (שבעת נתינת פסק הדין עוד הייתה בתוקף). בית המשפט ציין כי אמנם הצדדים לא הציגו את הסכם ההרשאה כראיה במשפט, ולפיכך לא ניתן לקבוע אם הסכם זה קצוב אם לאו; אך הדגיש כי קיימת חזקה לפיה ההסכם הוא קצוב, וכי ממילא הנטל להראות אחרת היה מוטל על המבקשת. יצוין, כי בית המשפט המחוזי העיר (עמ' 9, ש' 13-12), כי אם היה מתברר כי הסכם ההרשאה אינו קצוב בזמן, אזי הרציונאל שעמד בבסיס פסק דינו של בית משפט השלום ותוצאתו היו יכולים לעמוד, גם אם לא לחלוטין מטעמיו; אך נמנע מלהסביר מדוע כך לשיטתו.

5.

על פסק דינו של בית המשפט הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה משיגה המבקשת הן על דחיית ערעורה והן על קבלת ערעור המשיב. בבקשה - המנוסחת היטב - נטען כי המקרה הנדון מעורר מספר שאלות עקרוניות ועל כן יש מקום ליתן רשות ערעור ולדון בערעור לגופו. כך לענין דחיית ערעורה של המבקשת, שעסק כאמור בקביעה כי התשלום למשיב על פי הסכם הייעוץ היה לאורך השנים בחסר, נטען כי הסוגיה מעוררת שאלות הנוגעות לדיני השליחות (בפרט השאלה האם הרשאה מפורשת לפי חוק השליחות, התשכ"ה-1965 יכולה להיעשות בהתנהגות או שמא היא חייבת להיעשות בכתב) וכן כי קביעת בית המשפט משלימה ומכשירה הלכה למעשה הסכם שנכרת למראית עין בלבד. לענין קביעתו של בית המשפט כי הסכם הייעוץ תקף כל עוד הסכם ההרשאה תקף, נטען כי זו מעוררת שאלה בדבר אפשרות הביטול של הסכם אמון אישי (אשר ככלל ניתן לביטול בהתראה מראש) הקשור בהסכם עסקי המגביל הלכה למעשה את אפשרות ההשתחררות. כן נטען כי מתעוררת גם שאלה בדבר קיומה של חזקה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בדבר היותם של הסכמי הרשאה קצובים בזמן, כאשר המציאות מראה אחרת. בענין אחרון זה נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי אף יצרה עיוות דין ממש, שכן הסכם ההרשאה הספציפי אינו קצוב בזמן, ובענין זה בין היתר עתרה המבקשת לצרף ראיות נוספות בערעור.

6.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. חרף ניסיונה של המבקשת לעטות על טענותיה אצטלה של "עקרוניוּת", אין ספק בעיני כי הכרעותיהן של הערכאות הקודמות היו נטועות היטב בנסיבות המקרה הספציפי; מלאכתן הייתה מלאכת יישום הדין על המקרה הקונקרטי; ועל כן הכרעותיהן, אף שהן נבדלו זו מזו בענין שאלת תוקפו של הסכם הייעוץ, אינן מצדיקות בירור נוסף בערכאה שלישית במספר (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . למעלה מן הצורך ראיתי להתייחס אך לטענה בדבר החזקה שקבע בית המשפט המחוזי בדבר היותו של הסכם ההרשאה הסכם קצוב בזמן. לדעתי אין לראות טענה זו כטענה עקרונית בהכרח, וייתכן שהיה מקום להדגיש יותר כי מדובר בשאלה של נטלים בלבד. מכל מקום, בהינתן שבית המשפט קבע - גם אם לשיטתו למעלה מן הצורך - כי התיבה "למשך 5 שנים לפחות" שבסעיף 1.5 להסכם הייעוץ מתייחסת לסוגיית התשלום ולא לתוקפו של ההסכם, ממילא אין חשיבות יתרה בעיניי לשאלה אם הסכם ההרשאה קצוב אם לאו. יוער גם כי המבקשת לא כופרת באפשרות לבטל את הסכם ההרשאה בהתראה מראש ובכך להביא לסיום את ההתקשרות לפי הסכם הייעוץ כולה (סעיף 68 לבקשה).

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתה וכן הבקשה לצירוף ראיות נוספות בערעור. אין צו להוצאות.