רע"א 7736/14 א.א בטונית מבנים ותשתיות 2002 בע"מ נ. קיבוץ משמרות

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' כהן והשופטים מ' רניאל

ו ב' טאובר ) מיום 5.10.2014, בע"א 50995-05-14, על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (השופט ח' שרעבי ), מיום 14.4.2014, בת"א

38236-01-11. עניינה של הבקשה – מחלוקת כספית בעקבות הסכם שכירות. אומר כבר בפתיח: לאחר קריאת הדברים, תמהני על הגשת הבקשה, שאינה קרבה לסוג המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ב.

המשיבה, קיבוץ משמרות – אגודה שיתופית חקלאית (להלן משמרות ) החזיקה בשטח מקרקעין הנמצא במשבצת קיבוץ משמרות (להלן המקרקעין ), אותו השכירה לחברות א.א. בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ, וא.א בטונית מבנים ותשתיות 2002 בע"מ (להלן יחד הנתבעות ), בתקופות שונות, לשם הפעלת מפעל לייצור בטון, יציקות בטון, בלוקים וריהוט גן (להלן המפעל ), על יסוד הסכם שכירות מיום 2.4.2001. א.א. בטונית מבנים ותשתיות 2002 בע"מ - היא המבקשת 1 - החליפה את א.א. בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ כשוכרת המקרקעין, לשם הפעלת המפעל, בתקופות מסוימות שהוגדרו על ידי בית משפט השלום. המבקש 2 ערב אישית לחיובי הנתבעות. משמרות תבעה את הנתבעות ואת המבקש 2 בבית משפט השלום לתשלום הסכומים, אותם הם חייבים לה, לפי טענתה. הנתבעות והמבקש 2 הכחישו את תביעת משמרות, ובתביעה שכנגד טענו כי יש לחייב את משמרות לפצותם בסכום של 5.4 מיליון ש"ח, בנימוק כי משמרות לא גילתה להם שחלק מהמפעל הוקם על קרקע חקלאית, עובדה שגרמה להם נזקים בעקבות השקעות שהשקיעו במפעל.

ג.

בית משפט השלום קבע בפסק דין מפורט ומנומק את תקופת השכירות של כל אחת מהנתבעות ואת דמי השכירות שהיה עליהן לשלם בכל תקופה. כן קבע את התקופה שבה ערב המבקש 2 להתחייבויות הנתבעות. בית המשפט הסתמך על חוות דעתו של רואה החשבון של משמרות, וחייב את א.א בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ בתשלום סך של 108,407 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.1.2011. את המבקשת 1 חייב בית המשפט בתשלום סך של 268,261.59 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בסכום זה חויב גם המבקש 2. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד, בנימוק כי א.א בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ ידעה שחלק מהמפעל הוקם על קרקע חקלאית עובר לחתימת הסכם השכירות מיום 2.4.2001, וגם כי קיבלה עליה להסדיר זאת ברשויות המוסמכות, ובכל מקרה לא הוכחו נזקיה. בית המשפט קבע עוד כי המבקשת 1 לא הוכיחה שהטעם לדרישת הפינוי שהוצגה לה על ידי משמרות לא היה אמיתי, ואף היא לא הוכיחה את נזקיה. על פסק הדין ערערו הנתבעות והמבקש 2 לבית המשפט המחוזי.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בסברו שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים אשר קבע בית משפט השלום, אשר על בסיסם נדחתה התביעה שכנגד, וכי אין מקום להתערב במסקנת בית משפט השלום בכל הנוגע לחוב דמי השכירות, אשר נסמכה על חוות דעת מומחה, והיטיבה עם הנתבעות ועם המבקש 2. בית המשפט המחוזי ציין כי הנתבעות והמבקש 2 לא הביאו חוות דעת נגדית מטעמם. כל אלה חויבו לשלם למשמרות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט כולל שכר-טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח.

על פסק הדין הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית. אציין כי בניגוד לתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, שלפיה: "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור", לא צורפה א.א. בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ לבקשה.

ה.

המבקשים מעלים בבקשתם טענות בנוגע לקביעות שקבע בית משפט השלום: לטענתם, לא ניתן להתעלם מסך של 85,997 ש"ח שאושר כזיכוי מוסכם לפי דו"ח רואה החשבון אבו עטא מיום 17.11.2012; אשר הוגש מטעם משמרות, ורואה החשבון אבו עטא הודה בחקירתו כי המבקשת 1 זכאית לזיכוי בסך של 85,000 ש"ח. לפיכך מבקשים הם להפחית סכום זה מסכום החיוב בפסק הדין. המבקשים טוענים בהקשר זה, כי בית משפט השלום טעה כשקבע שכרטסת הנהלת החשבונות אינה משקפת את יתרת החוב, אף שהיא הייתה הבסיס השוטף לכל ההתחשבנויות בין בעלי הדין ואף דווחה לצרכי מס. המבקשים משיגים גם על עיגון פסק הדין ב"תורת השעטנז": "שילוב השיטה המצטברת עם שיטת המזומן", שהיא, לטענתם, הרחבת חזית פסולה. לטענת המבקשים, בית משפט השלום התעלם מלשון הסכם השכירות ונתן משקל כבד ועיקרי לזכרון דברים שלפיו המבקשת 1 נכנסה בנעלי א.א בטונית מוצרי תשתית (2001) בע"מ, תוך התעלמות מהעובדה שבחתימת זכרון הדברים היה ידוע לבעלי הדין שהמפעל צומצם לשטח של 4 דונם (תעשייתי), תחת 15 דונם. נוכח האמור, טוענים המבקשים כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מביאות בהכרח לחישוב שונה של סכומי החיובים. המבקשת 1 מוסיפה כי הוכיחה במסגרת התביעה שכנגד שהגישה, כי משמרות רימתה בנוגע לטעם לדרישת הפינוי שהציגה, וכי הוכיחה את נזקיה בסך של 700,000 ש"ח, על פי טופס יא שהגישה, בגין ציוד

שמשמרות פינתה ולא ניתן להביא שמאי שיעריכו.

ו.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינים הישיר של הצדדים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). כאמור, במובהק אין המקרה שלפנינו בא בגדר האמור, ואף לא נטענה טענה כזאת. בסופו של יום, מדובר בסכסוך פרטני שהתגלע בין בעלי הדין בנסיבות הייחודיות של העניין, וככזה, אינו מעורר שאלה החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה, כנדרש ב"גלגול שלישי". למעשה, עניינה האמיתי של הבקשה היא בהתערבות בקביעותיו העובדתיות הפרטניות של בית משפט השלום. לא לכך נועדה רשות ערעור בגלגול שלישי, והדברים ידועים (ראו: אבו גוש נ' ג.ע, אזברגה בע''מ (30.11.2014)). לפנים משורת הדין איני מטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה.

ז.

לא אוכל איפוא להיעתר למבוקש.