רע"א 7738/08 ישעיהו בראי נ. י.ר אחים עזרא חברה לבניין

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה , א' שטמר ,

מ' יפרח ) מיום 22.5.2008 במסגרת ע"א 2298-08-07. כמו כן הוגשה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין ועיכוב כספים.

1.

בני משפחת בראי התגוררו בבתים הנמצאים בחלקה מסוימת בחולון. ההורים, נחמיה ורחמה בראי התגוררו ביחידת מגורים אחת יחד עם בנם צבי. בן נוסף, ישעיהו בראי ואשתו ורחל, המבקשים בענייננו, מתגוררים ביחידת מגורים סמוכה (להלן: הבית הנוסף ). אחיו של המבקש יהודה בר ואשתו דפנה, אינם מתגוררים במתחם, אולם במסגרת סכסוך קודם בינם לבין המבקשים בעניין הזכויות בבית הנוסף, נקבע כי על המבקשים לפנותו, אלא אם ישולמו דמי שכירות בסכום שהוגדר.

המשיבה היא חברה קבלנית שזכתה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל לפיתוח ולבנייה במתחם שבו התגוררו בני משפחת בראי. לפי תנאי ההסכם שנחתם בין המשיבה למנהל מקרקעי ישראל, היה על המשיבה לפנות את התושבים מן המתחם על חשבונה. המשיבה הגיעה להסכם פינוי עם הוריו של המבקש, ועם אחיו צבי, וכן הוחלפה טיוטת הסכם עם יהודה ודפנה. המשיבה הגישה לבית משפט השלום תביעה לפינוי המבקשים מן הבית הנוסף ואילו יהודה ודפנה הגישו תביעה שכנגד במסגרתה ביקשו להכיר בהסכם שנכרת בינם לבין המשיבה בדבר פינוי ופיצוי.

2.

תביעתם של יהודה ודפנה בר נדחתה ותביעת הפינוי נגד המבקשים התקבלה. בית משפט השלום בראשון-לציון (כבוד השופט ש' מנהיים ) ציין, כי בשנת 1968 נחתם הסכם לדיירות מוגנת בין הוריו של המבקש 1 לבין חברת עמידר בדירת שני חדרים. לא ברור מתי נבנה הבית הנוסף שבו מתגוררים המבקשים ולא הוצג כל הסכם לגביו. עוד צויין כי בני המשפחה מסכימים כי הבית הנוסף שופץ על ידי האח יהודה וכי המבקשים התחייבו לשלם לו דמי שכירות בגין מגוריהם שם כאמור לעיל. בהתאם לכך נקבע, כי מעמדם של המבקשים בבית הנוסף הוא של שוכרים בלתי מוגנים, או בני רשות בתמורה, שלא שילמו אותה ומכל מקום, לא עומדת להם הגנה מפני סעד הפינוי. הפיצוי בגין הפינוי הועמד על סכום של 125,000 דולר. פסק הדין עוכב עד ליום 7.12.2005 בשעה 14:00 בכפוף לכך שהמשיבה תפקיד בקופת ההוצאה לפועל, בנוסף לסכומים שנקבעו בפסק הדין, ערבות בנקאית על סך של 120,000 דולר וכן סכום השווה ל-500 דולר נוספים שאותם יהיו רשאים המבקשים למשוך כנגד ביצוע הפינוי. כן נקבע, כי המשיבה תוסיף ותעביר למבקשים, או תפקיד עבורם בלשכת ההוצאה לפועל, 500 דולר בכל ראשון לחודש החל מיום 1.1.2006 ועד להכרעה בערעור.

3.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין ובמקביל הוגש מטעם המשיבה ערעור שכנגד. בערעורם קבלו המבקשים על כך שבסופו של דבר, על פי פסק הדין ייוותרו בידיהם כ-60,000 דולר בלבד שאין בהם די לרכישת דירת מגורים להם ולילדיהם, וזאת בשונה מהוריהם ומדיירים נוספים במתחם אשר קיבלו פיצוי שיאפשר להם להשיג דיור חלוף. המבקשים טענו עוד, כי הם חבים תשלום של דמי שכירות לאח יהודה, ולכן הפיצוי יאפשר להם שכירות למשך תקופה של ארבע שנים בלבד. עוד נטען, כי אביו של המבקש 1 העניק להם את הזכות לשבת במקרקעין מכוח ההסכם בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל וזכות זו שניתנה להם היא בלתי הדירה. בערעור שכנגד טענה המשיבה כי יש לפסוק לזכותה דמי שימוש ראויים למשך התקופה בה המשיכו המבקשים לדור במקרקעין ונבצר ממנה להתחיל בבנייה.

4.

ערעורם של המבקשים נדחה. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה , א' שטמר ו מ' יפרח ) כי המבקשים לא הצביעו על הזכות שמכוחה הם מחזיקים בבית הנוסף ואף לא על השקעות שהשקיעו והמקנות להם זכויות לפיצויים. עוד קבע בית המשפט, כי שיעור הפיצויים שנקבע בידי בית המשפט המחוזי מקובל עליו בעיקר נוכח כך שאיש מן הצדדים לא הציג תמונה עובדתית שתלמד על שיעור הפיצוי ונוכח כך שהמבקשים לא התפנו במועד שנקבע וישבו במקרקעין ללא זכות שבדין. טענתם של המבקשים לפיה יש לפצות אותם בסכום שיאפשר להם לרכוש דירה מתאימה לגודל משפחתם נדחתה אף היא. הערעור שכנגד נדחה אף הוא בנימוק לפיו לא היה בכוונת המשיבה להפיק דמי שימוש מן המקרקעין, וכי האיחור בהעמדת הקרקע לרשות המשיבה מצא תיקונו בהפחתת סכום הפיצוי שישולם למבקשים.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. כאמור, ביום 28.11.2008 הגישו המבקשים בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין ועיכוב כספים במעמד צד אחד. ביום 30.11.2008 ניתנה החלטתו של כבוד השופט א' לוי לפיה משהפינוי בוצע נותרה להכרעה שאלת גורלם של הסכומים שהופקדו על ידי המשיבה. לעניין זה קבע כבוד השופט לוי כי המשיבה תגיב בתוך 7 ימים ועד להחלטה אחרת יוחזקו אותם סכומים בקופת ההוצאה לפועל.

6.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי עניינם נופל בגדר אותם מקרים בהם חוסר הצדק והפגיעה באינטרס הפרט "זועקים לשמיים" ולכן יש ליתן להם רשות לערער. לטענת המבקשים, הפיצוי שנותר בידם, בסך של כ-62,500$ (לאחר שמחצית מסכום הפיצוי הועבר לידיו של האח יהודה), מפלה את המבקשים לרעה לעומת מפונים אחרים ופוגע בזכויותיהם. על פי הנטען, המבקש 1 מפרנס משפחה בת 6 נפשות ממשכורת חודשית של כ-5,000 ₪ והפיצוי שנפסק לא מאפשר להם לרכוש דיור חלוף, ולכן פסקי הדין של בתי המשפט קמא מותירים את המבקשים ללא קורת גג באופן שנגרם להם נזק בלתי הפיך.

7.

עוד טוענים המבקשים כי מאחר והוריו של המבקש 1 קיבלו רשות עוד בשנת 1967 להתגורר בנכס, הרי ההורים והמבקשים מחזיקים במקרקעין ברשות מזה עשרות שנים, זכויות אלה התקבלו בתמורה, וכעת יש להגן על ציפיותיהם הסבירות של המבקשים. לדברי המשיבים, זכויותיהם בנכס הן בלתי הדירות. המבקשים מבקשים כי יינתן להם סעד מן הצדק, משום שהינם ברי רשות בלתי הדירה ויושבים בנכס יותר מ-40 שנים.

8.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים כי סיכויי הצלחתם בערעור גבוהים, בראש ובראשונה משום שהם, לטענתם, ברי רשות בלתי הדירה בנכס ולכן זכאים הם לסעד מן הצדק המחייב שלא לגרשם מן הנכס או לכל הפחות מחייב ליתן להם פיצוי הולם עקב גירושם מהנכס שלא כדין. המבקשים חוזרים וטוענים כי הפיצוי שנפסק למבקשים מפלה אותם לרעה ואינו מידתי ובכך נפלה טעות בפסקי הדין של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי אם לא יינתן עיכוב ביצוע כמבוקש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו היות ועלול להיגרם למבקשים חסרון כיס אשר יובילם לעברי פי פחת ויורע מאוד מצבם הכלכלי המעורער ממילא.

9.

בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין טוענת המשיבה כי למעשה פינוי המבקשים מהבית הנוסף כבר בוצע ולכן הסכסוך מתמקד בנושא הכספי בלבד. עוד טוענת המשיבה כי בבקשה לעיכוב ביצוע היה על המבקשים לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין שעיכובו מתבצע, קרי, בית המשפט המחוזי, בטרם פנייה לקבלת סעד מבית משפט זה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשים "ממחזרים" שוב ושוב את אותן טענות שהועלו בפני שתי הערכאות הקודמות, ואשר נדחו על ידי שתי ערכאות. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי המבקשים מעלימים פרטים מבית המשפט, כך למשל לעניין מצבם הכלכלי וכן בנוגע לחלק מהחלטותיהם של בתי המשפט בעניינם.

עוד טוענת המשיבה כי בית משפט השלום דחה לגופן, בפסק דין מנומק היטב, את טענותיהם של המבקשים לפיהן הם בעלי זכויות כלשהן במקרקעין ובפרט טענתם כי הם ברי רשות בלתי הדירה בבית הנוסף ובית המשפט המחוזי אישר את קביעותיו ואין מקום כעת להתערב בקביעות אלה.

10.

כידוע, המבחן אשר מנחה את בית המשפט במסגרת השאלה האם ליתן רשות ערעור במקרה שכבר נדון בשתי ערכאות הינו העניין שיכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, כאשר המשקל המכריע מוענק לשאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. המקרים בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי הינם בעיקר מקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; סוגיות שלגביהן יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ואשר בהן טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר; מקרים בעלי חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם ומקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין ( שם , עמ' 128).

11.

המבקשים בענייננו טוענים כי ההצדקה שערכאת ערעור שנייה תדון בעניינם היא העובדה כי נגרם להם, לטענתם, חוסר צדק, שכן הם ברי רשות בלתי הדירה בנכס וכי לא ניתן לפנותם מהבית הנוסף. טענה זו אין בידי לקבל. בית משפט השלום דן באופן מפורט ומנומק בטענה זו, ובשל היעדר הוכחה ומסמכים כלשהם לביסוסה, היא נדחתה לגופה. בית המשפט המחוזי אף הוא התייחס לטענה זו וסבר כי מסקנתו של בית משפט השלום הייתה נכונה. לא למותר לציין כי המבקשים אינם מצביעים על עובדות חדשות או ראיות חדשות שלא עמדו בפני בתי המשפט דלמטה (וממילא הנסיבות בהן תתאפשר הגשת ראיות חדשות בערעור הינן חריגות ביותר). הכרעותיהם של בתי המשפט קמא מבוססות על ממצא עובדתי, אשר ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בו. לפיכך, לא זו בלבד שאין המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים אלא ממילא קטנים הסיכויים כי ערכאת ערעור הייתה מגיעה לתוצאה אחרת.

12.

נוכח הדברים האמורים לעיל, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. יחד עמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע ועיכוב כספים. למען הסר ספק, עיכוב הביצוע הארעי שניתן על ידי כבוד השופט א' לוי לעניין הכספים ביום 30.11.2008 - מבוטל. על אף שנתבקשה תגובת המשיבה ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.