רע"א 7765/11 זידאן סלפיתי נ. עיריית נצרת

1.

לפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם ), בערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' כנעאן ).

המבקש, שהיה באותה עת חבר מועצה, היה בעלים של חשבון בבנק מכרנתיל דיסקונט בע"מ – המשיב 2 בבקשה זו. ביום 9.3.2009 קיבל המבקש הודעה לפיה הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו. העיקול הוטל לבקשת המשיבה מס' 1, עיריית נצרת. אין חולק כי העיקול הוטל על חשבון הבנק בטעות, ושהחייב הוא אדם אחר. בהודעת העיקול נרשם בטעות מספר תעודת הזהות של המשיב, במקום של החייב האמיתי. בעקבות העיקול סורבו מספר שיקים שנמשכו מחשבונו של המבקש.

2.

המבקש תבע את המשיבים בטענה כי הטלת העיקול והסירוב לכבד את השיקים מהווה פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). לטענתו, דבר הטלת העיקול פשט בכפר מגוריו ופגעו בשמו הטוב ובמעמדו כחבר מועצה. לחילופין טען המבקש כי המשיבים התרשלו במעשיהם וגרמו לו לנזק. בית משפט השלום קבע כי המקרה אכן מתאים להגדרה של פרסום לשון הרע כלפי המבקש. על כן חייב בית המשפט את המשיבים, במשותף, בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 22,000 ש"ח, בתוספת שכר טרחה בסך 5,000 ש"ח.

3.

המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טענו כנגד הקביעה כי מעשיהם היוו לשון הרע וכנגד גובה הפיצוי. בית המשפט המחוזי ציין כי לא השתכנע שמעשי המשיבים נכנסים לגדר הגדרת לשון הרע, ובפרט, האם הם נחשבים ל"פרסום", כהוראת סעיף 2 לחוק. עם זאת, נפסק כי אין צורך להכריע ביסודות אלה, שכן המשיבים התרשלו וכשלו בנקיטת זהירות ראויה במעשיהם, באופן שגרם למבקש נזק. על כן, יכולה תרופתו של המשיב להתבסס על עוולת הרשלנות. באשר לגובה הנזק נפסק כי המבקש הגזים בתיאור נזקיו ולכן הפחית בית המשפט את גובה הפיצוי ל-7,500 ש"ח, ואת גובה שכר הטרחה ל-1,000 ש"ח.

4.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה את השאלה אם הטלת העיקול והחזרת שיקים יכולות להקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע. המבקש טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי סותר פסיקות אחרות של הערכאות הדיוניות בעניין זה, וכי הסוגיה מצדיקה דיון בבית המשפט העליון. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בגובה הפיצוי שהוטל עליו.

המשיבים טוענים כי אין מקום ליתן רשות ערעור שני בעניין זה, שכן לא מתעוררת בו סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון. לטענתם, בית המשפט קמא לא פסק בשאלת תחולתה של עוולת איסור לשון הרע על ענייננו אלא רק ציין כי קיים ספק בכך, בעוד שפסק הדין התבסס על עוולת הרשלנות. לכן אין לקבל את טענת המבקש כי פסיקת בית המשפט קמא מנוגדת לפסיקות אחרות בנדון או כי יש מקום לדון בה ב"גלגול שלישי". טענותיו האחרות של המבקש הן פרטניות ונוגעות לגובה הפיצוי ולקביעות העובדתיות, ובהן אין להתערב, כך נטען.

5.

דין הבקשה להידחות. מקובלת עלי הקביעה כי אין הכרח לדון בתחולתם של יסודות עוולת איסור לשון הרע בענייננו. בית המשפט המחוזי קבע כי פעולות המשיבים מקימות עילת תביעה ברשלנות. על כן, ומאחר שלא יהיה זכאי המבקש לפיצוי נוסף בגין אותו הנזק – הופכת ההכרעה בעניין עוולת איסור לשון הרע לתיאורטית. מכל מקום, אין היא מצריכה דיון ב"גלגול שלישי". במצב דברים זה מכוונת הבקשה, למעשה, כנגד גובה הנזק בלבד. על כך אין מקום לקיים ערעור שני.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ובהתחשב בגובה שכר הטרחה שנפסק בהליכים הקודמים, אין צו להוצאות.