רע"א 7847/17 האפוטרופוס הכללי , כמנהלי נכסיהם העזובים של 15 הנע נ. נתיבי

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 42941-03-16, כבוד השופט מ' רניאל ), בגדרה נדחתה באופן חלקי בקשת המבקש לתיקון כתב התביעה תוך הוספת תובעים ונתבעים.

המבקש הגיש תביעה בגין שתי עילות מרכזיות הנוגעות לחלקות מקרקעין בבעלותם של 15 נעדרים. העילה הראשונה הופנתה כלפי המשיבות 2-1 ועסקה בפיצויי הפקעת מקרקעין לטובת סלילת כביש עוקף קריות. העילה השנייה התייחסה לשימוש שנעשה במקרקעין לטובת בית קברות "קריות". בכתב התביעה שהגיש המבקש התעוררו שני היבטים מרכזיים שדרשו את תיקונו, אשר הם העומדים בבסיס בקשה זו.

2.

ההיבט הראשון מתייחס לעילה שעניינה ההפקעה לטובת הכביש. בכותרת כתב התביעה המקורי לא פורטו כל 15 הנעדרים אשר בשמם מוגשת התביעה, אלא צוינה רק נעדרת אחת כך שהתובע הוגדר באופן הבא: "האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של שרה פישר בודובסקי". יצוין כי בתוכן כתב התביעה ישנה התייחסות לכל חמישה עשר התובעים שבמחלוקת, תוך ציון חלקותיהם ושמותיהם, אך הם אינם מוזכרים בכותרת כתב התביעה. בעקבות כתבי ההגנה שהוגשו, הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא לתיקון כתב התביעה על מנת להוסיף כתובעים גם את 14 הנעדרים שנעדרו מהכותרת. נקודה ראויה לציון בהקשר זה הינה כי ככל הנראה התביעה הוגשה יום אחד טרם סיום תקופת ההתיישנות של עילת התביעה בגין פיצויי ההפקעה. בית משפט קמא קבע ביחס לבקשה זו כי ניתן לתקן את כתב התביעה כמבוקש, אולם זאת תוך שמירת זכויותיהם של הנתבעים להעלות בהמשך טענות התיישנות.

כנגד החלטה זו מבקש המבקש רשות ערעור מאחר שלטענתו הטעות שנפלה בכתב התביעה המקורי הינה טעות סופר טכנית, וכי לא היה מקום לקבוע כי כתב התביעה יתוקן בכפוף לשמירת זכויות הנתבעים לטעון טענות התיישנות. למעשה, בקשתו של המבקש בהקשר זה אינה מופנית כלפי החלטת בית משפט קמא לאשר את התיקון, אלא מהבקשה עולה שלגישתו היה צריך לאשר את התיקון, תוך קביעה שלא יהיה ניתן להעלות טענות התיישנות בנוגע לנעדרים שהתווספו לכותרת במסגרת התיקון.

3.

העניין אינו מצדיק מתן רשות ערעור. הטעם לכך הוא כי טרם ניתנה כל החלטה על ידי בית משפט קמא בסוגית ההתיישנות לגופה. המבקש ביקש לתקן את כתב התביעה – ובקשתו התקבלה. קבלת בקשת רשות הערעור בשלב זה תוך קביעה כי לא ניתן לטעון טענות התיישנות כלפי התובעים תהיה בגדר התערבות מוקדמת בניהול ההליך על ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא השאיר את הסוגיה פתוחה באופן שמאפשר לשני הצדדים להעלות את טענותיהם. במובן זה זכויות הצדדים לא נפגעו אלא נשמרו. לכן אין מקום להתערב בהיבט זה של ההחלטה ביחס להתיישנות.

4.

ההיבט השני נסוב סביב הבקשה לצירוף נתבעים, והוא מתייחס לעילה שעניינה השימוש במקרקעין לטובת בית הקברות. בכתב התביעה המקורי צורפו כנתבעים ביחס לעילה זו הוועדה המקומית זבולון והמועצה האזורית זבולון. בעקבות כתבי ההגנה של האחרונות התברר כי שטח בית הקברות נמצא בתחום שיפוטה של משיבה 3, ולא בשטחה של המועצה האזורית זבולון. בהתאם, נמחקו בהסכמה המועצה האזורית והוועדה המקומית זבולון, ובמקומן ביקש המבקש לצרף את המשיבות 5-3 אשר לגישתו עושות שימוש במקרקעין.

בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשתי עילות שונות, אשר לא מעוררות שאלות עובדתיות או משפטיות משותפות, ועל כן לא ראוי לצרף את המשיבים 5-3 הקשורים לשימוש בבית הקברות, לאותה תביעה המתנהלת מול משיבים 2-1 בגין ההפקעה לטובת הכביש.

המבקש טוען מבחינה מהותית, כי שתי העילות מעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות משותפות. כך למשל בעניין: שוויין של החלקות; מועד הגשת התביעה לצורך טענות שיהוי; והקשר שבין ההפקעה לטובת הכביש והשימוש ביתרת החלקות לטובת בית הקברות. בנוסף, מבחינה פורמלית, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בכך שהתייחס לבקשה להחלפת המועצה זבולון במשיבות 5-3 כאל הוספת עילה חדשה. לגישתו, בית משפט קמא לא היה צריך לבחון האם מדובר בעילה שיש לאשר את צירופה שהרי היא כבר הופיעה בכתב התביעה המקורי, ואף לא לקבל את תשובתן של המשיבות 5-3, אלא לצרף אותן במקום המועצה זבולון כאילו שכך הוגש כתב התביעה המקורי.

משיבה 3 טוענת כי התביעות עוסקות במקרקעין שונים, כאשר לא מתקיימת כל זהות בין המקרקעין שהופקעו למקרקעין בהם נעשה שימוש עבור בית הקברות, מלבד זהות התובע. גם הוראות הדין אשר מכוחן הוגשו התביעות הינן שונות, ואף שאלת שווי המקרקעין אינה משותפת לשתי עילות התביעה, מאחר שמועדי החישוב הינם שונים. טענות ברוח דומה העלתה משיבה 4. משיבה 5 טוענת כי התביעה נגדה עוסקת בשימוש לכאורה שנעשה בחלק מהמקרקעין לצורך קבורה בבית הקברות, ולדמי שימוש בגין שימוש זה. לגישתה דמי השימוש מגיעים לכל היותר לסך של 1,500 ש"ח – כאשר מדובר בזוטות, וללא הצדקה לגרירת המשיבה להליך המשפטי הסבוך יחד עם טענות ההפקעה לטובת הכביש.

5.

אין מקום להענקת רשות ערעור גם בסוגית צירוף הנתבעים. תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) דורשת שני תנאים על מנת לנהל הליך מול מספר נתבעים במסגרת תובענה אחת. ראשית נדרש שבבסיס התביעה יהיו: " מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עיסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה". שנית נדרש כי: "אילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית " .

עסקינן בסוגיה דיונית המסורה לערכאה המבררת, ולא נראה כי נפל פגם בהחלטתה שלא לצרף את הנתבעים. נכון הוא כי יש נקודות ממשק בין העילות, אולם לא די בכך להצדיק בהכרח דיון משותף תחת קורת תובענה אחת. המאפיין המשותף המרכזי בין שתי העילות הוא זהותם של התובעים בעלי הקרקע. אפיון זה אינו מחייב או אפילו מצדיק דיון במשותף. גם השאלות המשותפות לכאורה בדבר שווי החלקות, והשיהוי כתלות במועד הגשת התביעה – אינן מטות את הכף לקראת צירוף הנתבעים. המבקש לא הצביע על שאלות משותפות מעבר לאמור לעיל, וזאת אף שלטענתו יש שאלות רבות כאלו. יתרה מכך, ספק אם בקשתו של המבקש עומדת גם בתנאי הראשון לפיו מדובר במעשה אחד או בסדרה של מעשים.

6.

כאמור דעתי היא כי לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאשר את צירוף הנתבעים. בעניין זה מעלה המבקש הסתייגות פורמלית. על פי קו זה בית המשפט לא היה צריך להתייחס לשאלה של התאמת הנתבעים. הטעם לדבר הוא כי מלכתחילה התביעה כללה שני נתבעים, וכל בקשת המבקש הייתה להחליפם. לכן סבור המבקש כי לא היה מקום לעשות את הבירור הדיוני שנעשה.

גישה זו מתעלמת מכך שמשהוגשה הבקשה לבית המשפט, עליו להחליט בה לפי הכללים הדיוניים הרלוונטיים המחייבים אותו. התכלית היא כי הדיון יתנהל ביעילות ובענייניות באופן שיהיה ממוקד כראוי. מספר תקנות בתקנות סדר הדין האזרחי מבססות מסקנה זו. תקנה 22(א) שכותרתה "צירוף נתבעים" קובעת כך:

מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עיסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.

תקנה 24 לתקנות שכותרתה "מחיקת בעלי דין והוספתם" קובעת כך:

בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.

ניתן לראות שתקנה 22 קובעת נורמה כללית, המסדירה את ניהול ההליך באופן שיתבררו בו עילות ביחס למספר נתבעים אשר מעוררות שאלה משפטית או עובדתית משותפת. תקנה 24 מסדירה את הוספת ומחיקת בעלי דין לאחר שהחל ההליך, על מנת להכריע באופן מיטבי בתובענה. ברי כי הוספת נתבעים לפי תקנה 22 צריכה להיעשות לאור עמידה בדרישות תקנה 24, כך שלא ניתן לצרף נתבע באופן שאינו עומד בתנאי תקנה 22. (בהקשר זה ראו אף מקרה בו נקבע שאף אם כל בעלי הדין מסכימים לצירוף נתבעים, בית המשפט רשאי לדחות בקשה לצירופם: רע"א 6146/10 אלפסי נ' שירותי בריאות כללית (15.9.2010)).

לכך יש להוסיף את שיקול הדעת הכללי המוקנה לבית המשפט לפי תקנה 23, וזו לשונה: "ראה בית המשפט או הרשם שהצירוף עלול לסבך או להשהות את הדיון, רשאי הוא להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת". שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט נועד להתמודד עם מצבים בהם למרות עמידה בדרישות תקנה 22, עדיין מוטב לנהל את הדיון בנפרד משיקולי יעילות. וכך נכתב:

"אף אם צירוף צדדים הינו כדין על-פי תקנות 21 ו- 22 , עדיין מוסמך בית המשפט להורות על פיצול הדיון, שהרי ייתכן כי מספר עניינים מעוררים שאלה

משותפת אך בסך הכול עולה הנבדל על המשותף להם, ועל-כן ייטב לבררם לחוד" (רע"א 560/94 שושנה נ' חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ , פ"ד מח(4) 63, פס' 8 (1994).

המסקנה היא כי צדק בית המשפט קמא בהתייחסותו להתאמת הצירוף למטרות המשפט. לאחר שהוגשה הבקשה לצירוף הנתבעים, גם אם באה על רקע של החלפת שניים אלו באחרים, לא רק שמותר לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לפי הנורמות הדיוניות שבתקנות, אלא הוא אף חייב לעשות זאת.

7.

טרם סיום ראוי לציין כי המבקש הגיש בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור פרק זמן לאחר הגשתה, לדבריו על מנת "לחדד ולהבהיר חלק מטענותיו בבקשה רשות הערעור" וכן כי "התיקון המבוקש בא לצמצם את טענות האפ"כ במסגרת הבר"ע ולא להרחיבן". נראה שכשם שלעיתים הדרך הקצרה היא הדרך הארוכה כך ניתן לומר שלעיתים הדרך לצמצם אינה אלא הדרך להרחיב. המבקש הציג את טענותיו ויש לדון בהן, ולא מצאתי כי יש מקום לקבל את התיקון שאינו מוסיף או מוריד לגבי המהות במקרה זה.

דין הבקשה להידחות מהנימוקים שפורטו. אין בכך משום הבעת עמדה כלשהי בנוגע לשאלת ההתיישנות שעשויה להתעורר, או בנוגע להליך אחר שעשוי להתנהל מול משיבות 5-3. המבקש יישא בהוצאות כל אחד מהמשיבות בסך 4,000 ש"ח.