רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ. חזן מומי

1.המבקש, תאגיד בנקאי, הגיש תביעה כנגד המשיב בסדר דין מקוצר, לתשלום סך של 262,302 בשל יתרת חוב בחשבונו (להלן: ההליך הראשון ). בקשת רשות להתגונן שהגיש המשיב נדחתה ביום 27.2.00 בבש"א 2434/98, בבית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשמת ת' נמרודי), וניתן פסק דין על יסוד פרשת התביעה ביום 13.3.00 בת"א 7201/98 (כבוד השופט ר' שטראוס), בו חויב המשיב לשלם למבקש את הסכום המבוקש בכתב התביעה. ערעור על החלטת הרשמת לדחות את בקשת הרשות להתגונן, ועל פסק דינו של בית משפט השלום, נדחה ביום 25.12.00 בע"א 1391/00, בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים י' עדיאל, א"צ בן זימרה ומ' מזרחי). ביום 6.5.04 הוגשה תביעה על-ידי המשיב כנגד המבקש בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו עקב מעשי תרמית, מצגי שווא, רשלנות והפרת חובות אחרות (להלן: ההליך השני ). המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין שנוצר בעקבות פסק הדין, שנדחתה ביום 19.10.04 בבש"א 14502/04, בבית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א"ח ורבנר). בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נדחתה אף היא ביום 20.12.04 בבר"ע 1927/04, בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר). מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

2.המבקש טוען כי יש לתת לו רשות ערעור בשל עיוות הדין שיגרם לו מהותרת ההחלטה על כנה ובירורה רק בשלב הערעור על פסק הדין, וכן משום שמדובר בסוגיה שטרם נידונה בבית המשפט העליון, והיא היחס שבין ההלכה שנקבעה ברע"א 144/00 ש.נ. גימורים נ' בנק הפועלים לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 2.7.00) (להלן: רע"א ש.נ. גימורים ) לבין ההלכה שנקבעה בע"א 202/70

אליהו נ' יחזקאלי , פ"ד כ"ה(2) 425 (להלן: הלכת יחזקאלי ). לפסקי דין אלו נתייחס בהמשך דברינו. לגופו של עניין, טוען המבקש שיש לקבל את ערעורו ולסלק את תביעת המשיב על הסף, הן בשל השתק עילה, שנוצר עם דחיית בקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב, אשר התבססה על מסכת עובדתית זהה לזו שבכתב התביעה הנוכחי; והן בשל כך שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה, מכיוון שהסעד המבוקש בו הוא השבת כספים אשר הוצאו מחשבונו של המשיב- ומאחר והמשיב טרם שילם בפועל כספים אלו למבקש, הוא אינו יכול לתבוע ממנו כספים אלו, ולמעשה לא נגרם לו כל נזק.

המשיב טוען כי המבקש מנוע מלטעון כי פסק הדין שניתן במסגרת ההליך הראשון יצר מעשה בית דין המונע מן המשיב לתבוע בהליך נפרד, מאחר והמבקש עצמו, בתגובתו לבקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב בהליך הראשון, טען כי טענות המשיב בעניין מצג השווא צריכות להיטען במסגרת תביעה נפרדת של המשיב כנגד המבקש. לגופו של עניין, טוען המשיב כי החלטת הרשמת בהליך הקודם לא יצרה מעשה בית דין. השתק עילה לא נוצר, מאחר ואין זהות בין עילת התביעה בהליך הראשון לבין עילת התביעה בהליך השני. בנוסף, המשיב לא יכול היה לרכז את כל טענותיו בעניין החוב בהליך הקודם, מכיוון שהליך זה נערך בסדר דין מקוצר, ולא ניתנה לו רשות להתגונן. השתק פלוגתא לא נוצר, מאחר והרשמת, בהחלטתה לדחות את בקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב, לא קבעה כל ממצא חיובי. לעניין הטענה כי התביעה אינה מגלה עילת תביעה, טוען המשיב כי אין הצדקה להמתין עם התביעה עד לאחר שיגבה החוב, ושנזקו של המשיב הוא בעצם רישום החוב על שמו, כמו גם בכספים שהיו רשומים על שמו ורוקנו מחשבונו.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לבקשה, ובאסמכתאות שביקש המבקש לצרף, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, והמבקש לא הצליח להראות שאלה משפטית כלשהי המצדיקה בירור בפני בית המשפט העליון כערכאת ערעור שנייה ( ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 ). ההלכה לגבי יצירת מעשה בית דין על-ידי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן, נקבעה כבר בפרשת יחזקאלי . הכלל הוא כי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן איננה יוצרת השתק פלוגתא בהתדיינות נוספת בין הצדדים. זוהי הלכה ותיקה ומושרשת (ראו גם: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995) 688; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ה) 167; ד' בר-אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה (מהדורה שביעית, 2004) 33). לגבי פסק הדין ברע"א ש.נ. גימורים והיחס בינו לבין הלכת יחזקאלי , יש לציין כי פסק דין זה בוטל על-ידי בית המשפט (רע"א 144/00 ש.נ. גימורים נ' בנק הפועלים לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 7.7.02). אף לגופו של עניין, מה שנקבע בפסק דין זה עולה בקנה אחד עם הלכת יחזקאלי . פסק הדין ברע"א ש.נ. גימורים חזר על הלכה זו, והוסיף, בעקבות פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון, כי פסק הדין שניתן בסופו של ההליך בסדר דין מקוצר יוצר מעשה בית דין (הן השתק עילה והן השתק פלוגתא). על כן, אין כל סתירה בין פסק הדין ברע"א ש.נ. גימורים לבין הלכת יחזקאלי . גם על-פי הלכת יחזקאלי , ברי הוא שפסק הדין בסופו של ההליך יוצר מעשה בית דין. אחרת, הנתבע, אשר בקשת הרשות להתגונן שהגיש נדחתה, יוכל לתבוע את התובע בהליך הקודם בתביעה עצמאית, שבה הוא יצא כנגד הקביעות שהיוו את הבסיס ההכרחי לפסק הדין שניתן בסדר דין מקוצר. תוצאה כזו תאיין את מטרת סדר הדין המקוצר, ותביא לריבוי מיותר של התדיינויות.

4.למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענות המבקש. השתק עילה לא יכול היה להיווצר בענייננו, מאחר והתובע בהליך זה היה הנתבע בהליך הראשון. השתק עילה נוצר רק ביחס לתובע בהליך בו ניתן פסק הדין, ומונע ממנו לתבוע שוב בגין אותה עילה. כדברי המלומדת זלצמן:

כלל השתק-העילה אינו משמש 'מחסום' לפני הנתבע שהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. רק מי שהיה התובע בתביעה הראשונה, יהא מושתק מכוחו של פסק-הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינא לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן הטענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות-הגנה, או אם הן טענות חדשות, שנמנע מלהעלותן כנתבע (זלצמן בספרה הנ"ל, בע' 44).

השתק פלוגתא לא נוצר בענייננו, מכיוון שהמשיב לא תוקף את הפלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין בהליך הראשון, העוסקות בעצם חבותו למבקש, בהתאם ליתרת החוב בחשבונו, אלא הוא תובע בעילות שונות (מצג שווא, רשלנות ועוד), ותביעתו אף מבוססת על עצם קיומו של החוב, שנוצר לדבריו בשל מעשיו של המבקש. כאמור, בעצם העובדה שבקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב נדחתה, אין כדי ליצור השתק פלוגתא. גם טענת המבקש לפיה הכספים שלטענת המשיב הוצאו ממנו, טרם שולמו על-ידו למבקש אינה משכנעת. מרגע שניתן פסק דין הקובע כי המשיב חייב כספים אלו למבקש, ניתן לראותם ככספים שהוצאו ממנו, ואין שיכות לשאלה מתי הם הועברו בפועל לידי המבקש.

5.לאור האמור, החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪, וכן בהוצאות משפט.