רע"א 7874/12 עזבון המנוח ברנשטיין בצלאל ז"ל נ. יעקב מ. בויאר

השופט י' דנציגר:

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה, השופט א' שילה ) ברע"א 46943-10-12 מיום 30.10.2012, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופט נ' שטרנליכט ) בת"א 7225-04-09 מיום 16.10.2012.

תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים

1.

הצדדים הינם הבעלים במשותף ("במושע") של מקרקעין בבאר-יעקב אשר הוחלט על פירוק שיתופם על דרך של מכירה למרבה במחיר באמצעות כונס נכסים (להלן: הכונס ). המקרקעין פורסמו למכירה באמצעות הזמנה להציע הצעות (להלן: ההזמנה או המכרז ) ביום 17.6.2012. על פי החלטת הכונס, המועד האחרון שנקבע להגשת הצעות הוא ביום 16.10.2012. בהמשך דחה הכונס מועד זה ליום 30.10.2012.

2.

לטענת המבקשים, נכון למועד הנוכחי המציעה היחידה במכרז הינה המשיבה 18, שהיא חברת בניה קבלנית (להלן: החברה ) אשר בבעלותה חלק מן המקרקעין מושא הדיון. המבקשים טוענים כי החברה היזמית היא שניצבת בפועל מאחורי המשיבים כולם, וכי היא גמרה אומר לרכוש בעצמה את חלקם של המבקשים במקרקעין בנזיד עדשים. המשיבים מצידם טוענים כי למבקשים פחות מ-5% מהזכויות במקרקעין, וכי הם מונעים במשך שנים רבות מן הרוב המוחלט של בעלי הקרקע לממש את זכותו לפיתוחה (באמצעות בניית דירות מגורים ומתחם מסחרי).

3.

המחלוקת במקרה זה היא בשאלה האם יכולה החברה המציעה לרכוש את חלקם של המבקשים במקרקעין למרות שהם עצמם בעלים במשותף באותם מקרקעין, וכן האם עליהם לרכוש גם את חלקם של המשיבים עימם הם התקשרו בעסקאות קומבינציה. מחלוקת נוספת עוסקת בשאלה האם די היה בפרסום הראשוני של המכרז, והאם לא נכון להאריך את המועד האחרון להגשת הצעות להשתתפות בו.

4.

בהחלטתו מיום 16.10.2012 קבע בית משפט השלום כי "מן המותר לציין שזכותו של כל אחד ואחד מבעלי הזכויות במקרקעין להציע הצעה לרכישת חלקי השותפים האחרים במקרקעין". כן קבע בית המשפט כי הפרסום בעיתון של ההזמנה להציע הצעות לרכישת המקרקעין היה מספק, וכי אין הוא רואה צורך להורות על פרסום נוסף. כן דחה בית המשפט את טענתם של המבקשים דנא לפיה הפרסום הציב לוח זמנים צפוף מדי להגשת הצעות. על כן דחה בית המשפט את הבקשה להורות על מתן ארכה בת 60 ימים להגשת הצעות.

5.

כנגד החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במקביל הגישו המבקשים לבית משפט השלום "בקשה בהולה" לעיכוב ביצוע ההחלטה. באותה בקשה עתרו המבקשים לקבלת צו עיכוב ביצוע ארעי עד להחלטה בבקשתם העיקרית (לעיכוב הביצוע). בהחלטתו מיום 28.10.2012 הורה בית משפט השלום כי המשיבים יגישו תשובתם לבקשה בתוך שבעה ימים.

6.

בסמוך לכך הגישו המבקשים בקשה זהה לבית המשפט המחוזי בטענה כי לוח הזמנים שנקבע, לפיו המועד האחרון להציע הצעות לרכישת המקרקעין – יום 30.10.2012 (קרי, שלשום – י.ד.) – מחייב עיכוב ביצוע ארעי של ההחלטה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בשים לב לריבוי ההליכים שננקטו בתיק ולזמן הרב בו מתנהלים אותם הליכים, לרבות משך הזמן שחלף מעת שפורסם המכרז.

7.

בבקשתם דנא עותרים המבקשים לקבלת צו ארעי אשר יעכב את ביצועה של ההחלטה מושא המחלוקת. טענתם היא כי באם לא תושהה התקופה להגשת ההצעות, החברה תהיה המציעה היחידה לרכישת הקרקע מה שיאפשר לה לרכוש את חלקם במחיר מופחת. לפיכך, ייגרם להם לטענתם נזק כספי רב ובלתי הפיך באם תיוותר החלטת בית משפט השלום על כנה. באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי לא ייגרם למשיבים כל נזק באם תושהה המכירה ותוארך התקופה להגשת הצעות לרכישת המקרקעין. המבקשים מבהירים כי בקשתם חורגת מעניינם הפרטני וכי סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל הינם גבוהים.

8.

לגופו של עניין נטען כי שגה בית משפט השלום בהחלטתו, וכי היה עליו לקבוע שעל מנת לרכוש את המקרקעין בהליך הכינוס היה על החברה להגיש הצעה לרכישת חלקם של כל הבעלים – גם אלו שהתקשרו עימה בעסקאות קומבינציה. החשש הוא כי באם ייקבע אחרת יוענק לחברה יתרון בלתי הוגן אל מול מציעים אחרים, ובכך יופר עקרון השוויון במכרז. כן נטען כי היה על בית משפט השלום לקבל את טענת המבקשים לפיה יש להאריך את המועד האחרון להגשת ההצעות ב-60 ימים ולהורות על פרסום המכרז מחדש לעיתונות. זאת בפרט כאשר המועד האחרון להגשת ההצעות הוארך מעת לעת נוכח קיומה של מחלוקת בין הצדדים באשר לתנאי המכרז. המבקשים מטעימים כי נוכח אותה מחלוקת, עד לא מכבר שררה אי ודאות ביחס לתנאי המכרז וכי די בטעם זה כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. עוד נטען כי היה על בית המשפט לקחת בחשבון את מורכבות העסקה ואת גובה הערבות הבנקאית הנדרשת, הדורשים זמן התארגנות ממושך לשם הגשת הצעה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת אף מבלי להיזקק לתגובתם של המשיבים.

10.

ככלל, בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בהחלטות בדבר מתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים, לא כל שכן כאשר הבקשה למתן סעד זמני נדונה ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (טרם פורסם, 15.11.1998)]. במקרים מעין אלו נכונותו של בית משפט זה להתערב היא מצומצמת ביותר [ראו, למשל: רע"א 5698/09 "אורה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלסקי (טרם פורסם, 22.7.2009), פסקה 7 להחלטתי]. איני סבור כי המקרה הנוכחי נופל בגדרי אותם מקרים חריגים. הבקשה אינה מציגה טעם מיוחד שיש בו להצדיק סטייה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה, בשים לב למסגרת הדיונית הנוכחית. בנקודה זו אבקש להעיר כי התנהלותם הדיונית של המבקשים בהליך שהתנהל לפני בית משפט השלום מעוררת לדידי קושי ניכר. המבקשים לא המתינו לקבלת התגובה מטעם המשיבים כפי שהורה בית המשפט, לא הגישו בקשה למתן החלטה בסעד הארעי שהתבקש על ידם וחלף זאת פנו ישירות לבית המשפט המחוזי. על פניו נראית התנהלותם האמורה בלתי ראויה ובלתי מוצדקת.

11.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגישתי לא היה מקום להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה בנסיבות הנתונות. כידוע, הגשת ערעור כשלעצמה אינה מצדיקה מתן עיכוב ביצוע (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הלכה היא כי על מנת לסטות מכלל זה, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים:

ראשית, על מבקש עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים. שנית, עליו להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. לעניין זה על המבקש להוכיח כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו [ראו, למשל: בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב , פ"ד מג(1) 334, 335 (1989)]. איני סבור כי המבקשים עמדו בנטל האמור.

ראשית , לא די בטענה כללית לפיה הותרת ההחלטה על כנה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור תגרום למבקשים נזק רב על מנת להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. היה על המבקשים להציב תשתית נאותה ולפרט מדוע חלוף הזמן עד להכרעה בערעור אמנם יוביל לנזק שלא ניתן יהיה לרפאו [ראו והשוו: ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4 , פ"ד נג(1) 187, 192-191 (1999)] . לא השתכנעתי כי הבקשה הוכיחה כן.

שנית, ההחלטה מושא הבקשה הנוכחית אמנם דוחה את בקשתם של המבקשים להורות על מתן ארכה שתאפשר הגשת הצעות נוספות להשתתפות במכרז, אולם אין בה כדי לפגוע בטענותיהם ביחס לעסקת המכירה הלכה למעשה, לכשזו תצא לפועל. לשון אחרת, דרכם המשפטית של המבקשים פתוחה לפניהם להעלות טענות בעתיד במסגרות המקובלות עד לתומו של הליך הכינוס. כך, שאף במובן זה אין בהותרת ההחלטה על כנה כדי ליצור נזק בלתי הפיך למבקשים.

שלישית, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, על פני הדברים איני סבור כי סיכויי הערעור הינם מן הגבוהים במידה המצדיקה מתן עיכוב ביצוע. נראה שהחלטתו של בית משפט השלום שלא להורות על פרסום נוסף ושלא להשהות את הליך הגשת ההצעות הינה סבירה בנסיבות העניין, בהתחשב בחלוף הזמן ממועד פרסום המכרז (מיום 17.6.2012) ובשים לב לרצונם של המשיבים הרבים, כולם בעלי קרקע, לקדם את הליכי פירוק השיתוף הנמשכים זמן רב (החל מחודש אפריל שנת 2009). כמו כן, דומני שטענתם של המבקשים לפיה ראוי לקשור בין עמימותם של תנאי המכרז בשעתו וקיומם לכאורה של יתרונות כלכליים בלתי הוגנים מהם נהנתה החברה לבין אי הגשתן של הצעות נוספות במועד הנקוב – אינה מובנית מאליה, וברי כי היא תחייבם לצלוח משוכה גבוהה למדי. כמו כן, ההליך הדיוני במסגרתו מועלית הטענה (בקשת רשות ערעור) ודאי לא תקל עליהם לעמוד במשימה זו. לעניין זה אוסיף, שוב, מבלי לקבוע מסמרות, כי מסופקני שהתצהירים שצורפו לבקשה לפיהם הובעה התעניינות כללית להשתתפות במכרז מצד שתי חברות קבלניות יספיקו להוכחת הטענה האמורה.

נכון הוא כי למבקשים טענות נוספות במישור המהותי, אולם סבורני כי די באמור עד כה כדי לקבוע שהמבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם לשכנע כי קיים צורך בעיכוב ההחלטה מושא הבקשה.

12.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.