רע"א 789/17 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.1.2017 (ע"ו 35981-09-16, השופטים ר' יעקובי ,

ע' כהן ו- א' דורות ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (בהתאמה להלן: ועדת הערעור ו- חוק הנכים ) מיום 13.9.2016.

הצגת השאלה והמסגרת הנורמטיבית

2.ברקע ההליך שבפני עומדת פציעתו של המבקש במלחמת יום כיפור, שבגינה נקבע לו שיעור נכות צמיתה של 69% כבר בשנת 1975. מאוחר יותר, לאחר שהתברר שנפלה טעות בקביעת שיעור נכותו וזו הועמדה על 83%, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהי שיטת השערוך הנכונה של התשלומים הנוספים שלהם זכאי המבקש, וזאת בהתאם ל חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הקיצבאות ), שחל על תשלום באיחור של קצבאות לפי החוקים המנויים בתוספת לו, ובכללם חוק הנכים.

3.לשיטת קצין התגמולים, הוא המשיב, על עניינו של המבקש חל סעיף 2(א)(3) לחוק הקיצבאות המורה כך: "קיצבה המשולמת לאחר שחלפו 10 שנים מיום התביעה – תשולם בשיעור המעודכן בעד תקופת 10 השנים שמיום התביעה ובשיעור המקורי בעד יתרת התקופה". בהתאם לסעיף זה, כך נטען, המבקש זכאי לקבל את הקצבה בשיעור מעודכן (משוערך) בין עשר השנים הראשונות שלאחר ההכרה בו כנכה, אך בשיעור נומינלי לגבי השנים המאוחרות יותר. לעומת זאת, לשיטת המבקש, סעיף 2(א)(3) חל רק על מי שהקצבה לא שולמה לו כלל. המבקש תומך את טענתו זו, בין השאר, בסעיף 9(ב)(1) המסדיר בנפרד את הסמכות להתקין תקנות ל"חישוב קיצבה המשולמת באיחור, אם לפני כן שולם לתובע חלק מן הקיצבה, כמקדמה, כמילווה, או בכל דרך אחרת".

4.בנוסף, הצדדים חלוקים בשאלה אם חל במקרה זה סעיף 3א לחוק הקיצבאות המקנה סמכות לפסוק תשלום של הקצבה בשיעור משוערך אף בעד תקופה ארוכה יותר אם "הרשות המוסמכת גרמה בשרירות ושלא בתום לב לאיחור בתשלום הקיצבה".

עיקרי ההליכים עד כה

5.המבקש, שלו הוכרה נכות צמיתה של 69% כבר בשנת 1975, חזר ופנה לקצין התגמולים בשנת 2012 בבקשה לתיקון טעות שנפלה בחישוב דרגת הנכות המשוקללת שלו, ולכך שתיקון זה יחול ממועד ההכרה בו כנכה בשנת 1975. טענתו של המבקש התקבלה, וכך הועמד שיעור נכותו בסופו של דבר על 83%, וכן נקבע כי הפרשי התשלומים והתוספות ישולמו למבקש החל מיום 8.10.1975. עם זאת, נקבע, כאמור לעיל, כי סכום זה ישוערך רק ביחס לעשר השנים הראשונות שמאז מועד ההכרה.

6.המבקש הגיש ערעור בעניין וטען כי הוא זכאי לשערוך הפרשי הקצבה בגין כל התקופה החל משנת 1975. ועדת הערעור דחתה ערעור זה. בהמשך, נדחה גם ערעורו הנוסף של המבקש לבית המשפט המחוזי.

בקשת רשות הערעור

7.לטענת המבקש, בקשת רשות הערעור שהגיש מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינו האישי ונוגעת לנכים אחרים. לגופם של דברים, המבקש חוזר וטוען כי סעיף 2 לחוק הקיצבאות אינו חל בעניינו. בנוסף, המבקש טוען כי יש להחיל בעניינו את סעיף 3א לחוק הקיצבאות, על בסיס פרשנות רחבה שלו (בהפניה לרע"א 4248/14 קצין התגמולים נ' פלוני (28.1.2015) (להלן: רע"א 4248/14 )).

8.ביום 2.3.2017 הוריתי למשיב להגיש תגובה לבקשה. בפתח תגובתו המשיב טוען כי אין לקבל את הבקשה משום שזו נסבה על "יישום הלכות ידועות" על עניינו הפרטני של המבקש. המשיב מוסיף ומצביע על כך שטענותיו של המבקש כבר נדחו על-ידי ועדת הערעור וכן על-ידי בית המשפט המחוזי.

9.לגופם של דברים, המשיב טוען כי ההבחנה שעושה המבקש בין תשלום רטרואקטיבי של קצבה שלא שולמה בכללותה לבין תשלום רטרואקטיבי של הפרשי קצבה שלא שולמו היא מלאכותית. המשיב מוסיף וטוען כי הפרשנות שהמבקש מעניק לסעיף 9(ב)(1) לחוק הקיצבאות היא מוטעית, שכן סעיף זה נועד להסדיר מקרים שבהם שולם חלק מהקצבה באופן מכוון שלא במסגרת הזכאות הרגילה, למשל במקרה של מלווה. כמו כן, נטען כי זה אינו מקרה המתאים לתחולתו של סעיף 3א לאותו חוק, וכי רע"א 4248/14

שעליו המבקש מסתמך נסב על נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, ובפרט על לקותו הנפשית של מקבל הקצבה באותו עניין.

10.המשיב מוסיף ומציין כי ביום 1.2.2017 פורסמה הצעת חוק שכוונה לביטול תחולתו של חוק הקיצבאות על חוק הנכים (הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 30), התשע"ז-2017). לפיכך, המשיב טוען כי ככל שתתקבל הצעת החוק בנוסח המוצע, תבוא הסוגיה על פתרונה לגבי כלל נכי צה"ל. אף מטעם זה, כך נטען, אין הצדקה להעניק רשות ערעור במקרה הנוכחי.

דיון והכרעה

11.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . כלל ידוע הוא כי לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין או כאשר עלול להיגרם למי מהם עיוות דין (ראו למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4573/13 בר יהודה נ' קצין התגמולים , פסקה ח' (14.7.2013) ). לא מצאתי כי המקרה הנוכחי עונה לאמת מידה מחמירה זו.

במידה רבה, הבקשה נטועה בנסיבות הקונקרטיות של ההכרה בנכותו של המבקש. הדברים יפים גם בכל הנוגע לשאלה שעניינה יישום סעיף 3א לחוק הקיצבאות על עניינו של המבקש.

12.מכל מקום אני מוצאת לנכון להוסיף, גם אם למעלה מן הצורך, כי לא השתכנעתי שיש ממש בהבחנה שעורך המבקש בין קצבה המשולמת באיחור לבין הפרשי קצבה המשולמים באיחור. הפרשנות המוצעת על-ידי המבקש תוביל למצב אבסורדי לפיו מי שקיבל חלק מסוים מקצבתו יהיה זכאי להסדר מיטיב ביחס למי שלא קיבל קצבה כלל. פרשנות זו אינה משרתת כל תכלית חקיקתית רציונלית, ואף עלולה להוביל להפליה בלתי מוצדקת. כמו כן, בית משפט זה כבר הבהיר בפסיקתו כי סעיף 9(א)(1) לחוק הקיצבאות נועד להתמודד עם סוגיה שונה של קושי בחישוב הפרשי קצבה ( ראו:

בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה , פ"ד מז(2) 147, 168 (1993) ) .

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, איני מורה על תשלום הוצאות.