רע"א 7906/20 הדרי אשקלון - אגודה שיתופית חקלאית בעמ נ. דוד סויסה

1.

הדרי אשקלון – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: האגודה ), היתה במועדים הרלבנטיים בעלת זכות חכירה במקרקעין המשתרעים על שטח של כ-817 דונם באזור אשקלון. בחודש אפריל 2008, נחתם הסכם בין שני המשיבים – שעיסוקם בחקלאות – לבין האגודה, בגדרו התחייבה האגודה למסור למשיבים קרקע חקלאית בשטח של כ-607 דונם, לצורך עיבוד הקרקע ונטיעת מטעים. עוד הוסכם, כי האגודה תקצה למשיבים כ-350,000 מ"ק מים מידי שנה. בתמורה, התחייבו המשיבים לשלם לאגודה סך של 200,000 ₪ כל שנה, בין השנים 2015-2009, וסך של 60,000 דולר בכל שנה, בין השנים 2024-2016.

2.

בשנים 2013-2012, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי-מרכז בשל טענות להפרת ההסכם. המשיבים טענו בתביעתם, כי האגודה לא העמידה לרשותם את מלוא שטח הקרקע ואת מלוא כמות המים שהתחייבה ליתן להם במסגרת ההסכם. בחוות דעת שהוגשה מטעמם, נאמד גובה הנזק בגין הפרת ההסכם על סך של 23,694,135 ₪, אלא שמטעמי אגרה, לדבריהם, תבעו המשיבים פיצויים בסך של 6,000,000 ₪ בלבד. האגודה מצדה, הכחישה את הטענות להפרת ההסכם, וטענה לחלופין, כי גם אם הופר ההסכם לא נגרם למשיבים נזק כלשהו כתוצאה מכך. לתמיכה בטענתה זו, צֵירפה האגודה חוות דעת מומחה מטעמה, שקבע כאמור, כי לא נגרם למשיבים כל נזק. במסגרת התביעה שכנגד, טענה האגודה גם היא, כי המשיבים לא עמדו בתנאי ההסכם ובהבנות שהתלוו לחתימתו, ולפיכך תבעה את סילוק ידי המשיבים מן הקרקע, בתוספת דמי שימוש ראויים עבור התקופה הרלבנטית.

3.

ביום 12.1.2016, ניתן פסק דין בתובענות ( להלן: פסק הדין המקורי ). בית המשפט המחוזי (השופט א' מקובר ) קבע, כי האגודה אכן הפרה את ההסכם, ואולם, המשיבים הפרו גם הם את ההסכם, הפרה אשר ניתקה את הקשר הסיבתי בין הפרת האגודה לבין הנזק שנגרם להם. בנסיבות הללו נפסק, כי המשיבים אינם זכאים לפיצויי קיום בגין הפרת החוזה. כמו כן נקבע, כי המשיבים לא הוכיחו את הנזק כדבעי, ולפיכך אינם זכאים גם לפיצויי הסתמכות. תביעת האגודה, נדחתה גם היא במסגרת פסק הדין. נקבע, כי לא הוכח מהו שיעור דמי השימוש הראויים ביחס לשטח שהוקצה למשיבים בפועל. יחד עם זאת, משבוטל ההסכם, ניתן צו לסילוק ידי המשיבים מן הקרקע. אציין כבר עתה, כי נוכח דחיית שתי התביעות, לא נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בשאלת גובה הנזק, ובתוך כך, לא נדרש ליתן דעתו על חוות הדעת שהוגשו מזה ומזה.

4.

הצדדים הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית משפט זה (ע"א 1873/16 סויסה נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (16.7.2018)). בפסק הדין שבערעור, התקבל באופן חלקי ערעורם של המשיבים, ואילו ערעורה של האגודה – נדחה. נקבע בעיקר, כי נזקם של המשיבים הריהו בשיעור גבוה מנזקה של האגודה, וכי הפרות ההסכם מצדה של האחרונה – חמורות יותר. אשר על כן, קבע בית משפט זה כדלקמן: "בפסק דינו בית המשפט המחוזי לא קבע ממצאים עובדתיים באשר לגובה הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים כתוצאה מהפרות האגודה. אמנם, בית המשפט העיר את הדברים הבאים באשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערים: 'יוער, ומבלי לקבוע מסמרות, הרי שגם בהתייחס לחוות הדעת של השמאי סומפולינסקי מטעם התובעים, נראה על פניה שהיא לא התבססה על נתונים מלאים ומדויקים' (פסקה 65 לפסק הדין). אלא שהערה זו אינה מכריעה בין חוות הדעת הנוגדות שהוגשו על ידי הצדדים ואינה קובעת כאמור כל ממצא עובדתי לגבי גובה הנזק. כפועל יוצא מכך, בית משפט זה אינו יכול, בשבתו כערכאת ערעור, להכריע סופית בסכסוך בין הצדדים. על כן, אציע לחבריי כי הדיון בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע שיעור הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים, וכי האגודה תישא בתשלום מלוא נזק זה" (פסקה 15).

5.

מכאן חזר התיק לבית המשפט המחוזי, ולפי שהשופט א' מקובר שנתן את פסק הדין המקורי, פרש לגמלאות, הופקד התיק בידיו של השופט ע' ניר נאוי . במסגרת ההליך המחודש, הגישו המשיבים בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, נוכח הפער העצום שנתגלע בין שתי חוות הדעת הנוגדות – כ-24 מיליון ₪ מכאן, והעדר נזק כלל ועיקר מכאן. האגודה התנגדה לבקשה, וטענה בעיקר, כי בשלב זה של ההליך, נעדר בית המשפט המחוזי סמכות למנות מומחה מטעמו.

6.

בהחלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפנַי, דחה בית המשפט המחוזי את טענות האגודה, והורה על מינוי מומחה מטעמו לצורך הכרעה בשאלת גובה הנזק. בית המשפט הזכיר, כי תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), מסמיכה את בית המשפט למנות מומחה מטעמו "בכל עת" . הוטעם, כי דרכם של בתי המשפט משכבר הימים למנות מומחה מטעמם, במצבים שבהם מתעורר קושי לפסוק את הדין על בסיס חוות הדעת שהגישו הצדדים. בנוגע לעניין דנן, הסביר בית המשפט המחוזי כי השופט הקודם שישב בדין לא ראה צורך להכריע בין חוות הדעת, לפי שבא לכלל מסקנה כי דינן של התביעות להידחות. ואולם, משעה שנהפכה החלטה זו בערכאת הערעור, ומשחוות דעת הצדדים מנוגדות בתכלית זו לזו, הרי שאין מנוס לבד ממינוי מומחה מטעמו של בית המשפט. אשר לטענת האגודה, כי בית המשפט העליון לא הסמיך את בית המשפט דלמטה למנות מומחה מטעמו, הבהיר בית המשפט כי בהחלטת בית המשפט העליון לא נכבלו ידיו באשר לאופן ניהול ההליך, ומשחזר התיק אליו לצורך הכרעה בנוגע לשיעור הנזק, ניתנה הסמכות בידיו לנהל את ההליך על-פי ראות עיניו. בהקשר זה, הבהיר בית המשפט כי תקנות 457-455, אינן רלבנטיות לעניין דנן.

7.

טענת השיהוי שהעלתה האגודה, נדחתה גם היא במסגרת ההחלטה. בית המשפט קבע, כי בקשת המשיבים "נגזרת מהקביעות בפסק הדין בערעור ומכאן שהגשתה בשלב זה, לאור קביעות בית המשפט העליון, אינה יכולה להיות נגועה בשיהוי" . כמו כן, טענת האגודה לאפליה בין מצבה – שבעניינה נקבע כי לא השכילה להרים את נטל הוכחת תביעתה, לבין מצבם של המשיבים – שמבקשים עתה לשפר את מצבם הראייתי – נדחתה גם היא. בית המשפט הבהיר, כי משנדחה ערעורה של האגודה, הפך פסק הדין המקורי חלוט לעניין זה, ותביעתה אינה נתונה עוד לדיון. לבסוף, גם החשש שהעלתה האגודה מפני מקצה שיפורים שעלול להיפתח נוכח הוראת תקנה 136 לתקנות – המתירה לתקן את כתב התביעה לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה – לא סייע בעדה. בית המשפט המחוזי ציין בנוגע לכך, כי "חששה של הנתבעת מפתיחת ההליך מחדש מובן אך אין בכוחו למנוע מינוי מומחה" , שכן בכל מקרה מסגרת הדיון תישאר תחומה לשאלת שיעור הנזק בלבד, כאמור בפסק הדין של בית המשפט העליון. נוכח כל האמור, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, והורה על מינוי מומחה מטעמו.

8.

מכאן הבקשה שלפנַי, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשתה טוענת האגודה, כי למקרא תקנות 458-455 עולה, שבהעדר הוראה מפורשת מערכאת הערעור, נעדר בית המשפט המחוזי סמכות לקבל ראיות חדשות, ובכלל זה להורות על מינוי מומחה מטעמו. לשיטתה, תקנה 462 שנזכרה על-ידי המשיבים, אינה רלבנטית לענייננו. עוד טוענת האגודה, כי בהודעת הערעור ביקשו המשיבים מבית המשפט שלערעור למנות – במידת הצורך – מומחה מטעמו, ומשלא הורה כן בפסק הדין, נעדר בית המשפט המחוזי סמכות להורות כך מדעתו-הוא. בנוסף לכך סבורה האגודה, כי נוכח הוראת תקנה 136 לתקנות, מינוי מומחה מטעם בית המשפט בשלב זה, יפגע בזכויותיה. זאת שכן, אם ימצא המומחה כי גובה הנזק עולה על הסכום הנקוב בכתב התביעה, יוכלו המשיבים לתקן את כתב התביעה – מבלי לבקש את רשות בית המשפט – ולהעמיד את סכום התביעה על זה שצויין בחוות הדעת. האגודה מוסיפה וטוענת, כי המשיבים לא ביקשו מבית המשפט המחוזי למנות מומחה מטעמו בטרם ניתן פסק הדין המקורי, ורק עתה, נוכח דברים שנאמרו בפסק הדין לחובת חוות הדעת שהוגשה מטעמם, השכילו להבין כי לא הרימו את הנטל להוכחת קיומו של נזק, וביקשו לערוך מקצה שיפורים. כזאת – טוענת האגודה – אין להתיר, הן בשל חוסר תום הלב שכרוך בהתנהלות זו, הן בשל השיהוי בהגשת הבקשה. לבסוף טענה האגודה, כי מינוי מומחה בשלב זה, יוצר אפליה בין מצבה לבין מצבם של המשיבים; כזכור, תביעתה-שלה נדחתה משום שלא הוכיחה את גובה דמי השימוש הראויים, ומשכך אין זה הוגן לאפשר עתה למשיבים – מה שלא מתאפשר לאגודה – להוכיח בדיעבד את שיעור נזקם.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה – אף כי לא בלי התלבטות – כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיבים .

10.

תחילה, לחוק החרות. תקנה 130(א) לתקנות מורה, כי "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לענין במחלוקת בין בעלי הדין" . הנה כי כן, נקודת המוצא היא, כי רשאי בית המשפט למנות מומחה מטעמו 'בכל עת' . לפיכך, ככל שלא הוגבלה סמכותו-זו שבדין מכוח הוראה אחרת, כי אז צלח בית המשפט המחוזי את מישור הסמכות, ושאלת שיקול הדעת וההגינות הדיונית היא שתעמוד לדיון. דא עקא, שהאגודה סבורה, כי חרף הוראה זו נעדר בית המשפט סמכות למנות בשלב זה מומחה מטעמו, נוכח הוראתן של תקנות אחרות. נעמוד על לשונן.

11.

תקנה 455 לתקנות קובעת כדלקמן:

"החזרת הדיון לבית המשפט בערכאה הקודמת

לא הכריע בית המשפט בערכאה הקודמת בפלוגתה פלונית או בשאלה של עובדה, והיא נראית לבית המשפט שלערעור כמהותית למתן החלטה נכונה במשפט לגופו של ענין, רשאי בית המשפט שלערעור לנסח פלוגתות או שאלות ולהעבירן לדיון לבית המשפט בערכאה הקודמת, ובמקרה זה יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות הדרושות; בית המשפט בערכאה הקודמת ידון בפלוגתות או בשאלות ויחזיר את חומר הראיות, בצירוף ממצאיו ונימוקיהם, לבית המשפט שלערעור".

לשיטת האגודה, לשון התקנה – 'במקרה זה יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות' – משמיעתנו, כי בכל מקרה אחר שלא התיר בית המשפט שלערעור לקבל ראיות נוספות, לא תהא מוסמכת הערכאה הדיונית לעשות כן על דעת עצמה. אינני סבור כי הנדון דומה לראיה. תקנה 455 מסמיכה את בית המשפט שלערעור להחזיר את התיק לערכאה הדיונית לצורך בירור פלוגתה מסוימת, אשר תוכל להועיל לו לבית המשפט שלערעור לפסוק את הדין לאמיתו. במקרה זה, משמשת הערכאה הדיונית כ'ידא אריכתא' של ערכאת הערעור לצורך בירור עניין פלוני, שראתה ערכאת הערעור לבקש מן הערכאה הדיונית למצותו. בית המשפט שלערעור לא קם מכסאו, גם לא העביר את שרביט ההכרעה לבית המשפט דלמטה, ולפיכך, הוא המורה על קבלת הראיות הנוספות. בשונה מכך, כאשר מוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע הוא עצמו בפלוגתא מסוימת (ראו תקנה 462 לתקנות), אין תחולה לתקנה הנזכרת. במצב דברים זה, יושבת הערכאה הדיונית כבית משפט מוסמך לכל דבר, וכל הכלים הדיוניים שמסייעים לו לבית המשפט להוציא את הצדק לאור, עומדים לרשותה, בכפוף לכל דין אחר ולזכויותיהם של בעלי הדין.

12.

תקנה נוספת שמצאה בה האגודה אסמכתא לטענתה, היא תקנה 457 לתקנות:

"ראיות נוספות בערעור

(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.

(ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות" .

גם תקנה זו לא תסייע בידי האגודה. בדומה לתקנה 455, תקנה זו עוסקת גם היא בסמכויות הנתונות לערכאת הערעור לצורך ניהול הדיון שלפניה. הנחת המוצא היא, כי בית המשפט שלערעור מעביר את פסק הדין מושא הערעור תחת שבט הביקורת, על סמך החומר שהיה מונח לפני הערכאה הדיונית: "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט" (תקנה 453 לתקנות). בעיקר משום כך, קובעת תקנה 457 כי על דרך הכלל ימאן בית המשפט שלערעור לקבל ראיות חדשות. אף על פי כן, כאמור בתקנה, רשאי בית המשפט גם בשלב הערעור להתיר הגשת ראיות חדשות, אם ראה לנכון להורות כן. אולם דוק בזה, בית המשפט שלערעור מתיר את הגשת הראיות הנוספות, כיוון שהוא המותב שמנהל את התיק. שונים הם פני הדברים, כאשר מוחזר התיק לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בשאלה עובדתית שלא הוכרעה בפסק הדין המקורי. בכגון דא, כאמור, חוזרות 'מושכות' ניהול הדיון לערכאה הדיונית. בתוך כך, מוסמכת היא, במצבים חריגים, להתיר הגשתן של ראיות נוספות; על כך ראו עוד להלן. מכל מקום, אין יסוד לטענה שלפיה הערכאה הדיונית שמתבקשת להכריע בשאלה שטרם הוכרעה, לא תוכל להתיר הגשת ראיות נוספות במקרה הצורך, אם לא קיבלה היתר מפורש מערכאת הערעור להורות כן.

13.

תקנה 458 שהוזכרה על-ידי האגודה, לא מוסיפה בהקשר זה, על שתי התקנות דלעיל:

"כיצד גובים עדות נוספת

התיר בית המשפט שלערעור הבאת עדויות נוספות, יכול הוא עצמו לגבותן, אם בעל פה, אם בתצהיר ואם בדרך אחרת, או להורות לבית משפט אחר לגבותן ולשלחן אליו" .

ביחס לתקנה זו, אין מקום להאריך בדברים. כאמור לעיל, מדובר במקרה שבו ערכאת הערעור מותירה בידיה את סמכות ההכרעה הסופית, אלא שהיא מטילה על הערכאה הדיונית את תפקיד בירור העובדות. במצב דברים זה, ברי כי בית המשפט שלערעור הוא שמורה על ההיתר להגיש ראיות נוספות, לא הערכאה הדיונית שאינה משמשת אלא כשליחת ערכאת הערעור לצורך גביית הראיות.

14.

העולה מכל האמור, כי מקום שבו מוחזר תיק לבית המשפט דלמטה לצורך הכרעה בשאלה עובדתית שלא הוכרעה בפסק הדין המקורי, מוסמך בית המשפט דלמטה – ככל שלא ניתנו הוראות אחרות – לנהל את ההליך כראוי בעיניו, בכפוף לכל דין ולשמירה על זכויות הצדדים. בכלל זאת, אין מניעה ליתן היתר – כאמור, במקרים חריגים המצדיקים זאת – להגשת ראיות נוספות הנוגעות לעניין הנדון. ערכאת הערעור תוחמת את מסגרת הדיון, אך לא מנהלת את הדיון במקומו של בית המשפט דלמטה. לשון אחר, משהורה בית המשפט שלערעור כי התיק יוחזר לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בפלוגתא שלא הוכרעה בפסק הדין, חוזר התיק לערכאה הדיונית במצב שבו טרם ניתן פסק דין לגבי אותה פלוגתא. כידוע, בשלב זה, שלאחר הגשת הסיכומים, יהא זה חריג לקבל ראיה חדשה, אך אין מניעה שבדין לעשות כן, בכפוף לאמות המידה המשפטיות שנקבעו לעניין זה (ראו לדוגמה רע"א 5403/17 ר'בקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ , פסקה 23-22 (5.12.2017)). לא זו אף זו, במקרה זה, חוזר וניעור הכלל הידוע שלפיו "גדר התערבות ערכאת הערעור בנושאים דיוניים 'טהורים', ובהם בקשה להגשת ראיות נוספות, הוא מצומצם ביותר. התערבות כזו תֵעשה במצבים חריגים בלבד, בהם החלטת הערכאה הדיונית היא בלתי סבירה על פניה" (רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח , פסקה 11 (1.7.2015)).

15.

דברים אלו, שנאמרו בקשר להבאת ראיות נוספות על דרך הכלל, יפים ביתר שאת מקום שבמינוי מומחה מטעם בית המשפט עסקינן. מומחה כאמור, משמש כ "ידו הארוכה של בית המשפט" (ראו מבין רבים: ע"א 916/05 כדר נ' פרופסור הרישנו , בעמוד 29 (28.11.2007)), ומסייע בידו להוציא את הצדק לאור עולם. אכן, "בשורה של פסקי-דין, נאמר רבות על דבר חשיבותה של עדות מומחה ממונה ניטרלי, ככלי המאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה ואובייקטיבית מטעמו שלו, בנושאים הטעונים מומחיות " (ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל , בעמ' 27 (25.8.2013)). ללמדך, כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט אינו בבחינת ראיה 'קלאסית' שמבקש אחד הצדדים להגיש; מדובר בכלי- עזר אשר נועד לעמוד לו לבית המשפט בבחינת 'אחיעזר ואחיסמך', בנסותו לפלס לו דרך בין חוות הדעת הנוגדות והסותרות; מעמדו זה, לא נפגע בשל כך שהבקשה למינויו של המומחה, הוגשה מטעם אחד הצדדים, ולא עלתה מיוזמתו המקורית של בית המשפט. יפים לענייננו באופן מיוחד – נוכח חילופי המותב בבית המשפט המחוזי – דברים שנקבעו בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא , פ"ד

נו(2) 936, 948 (2002): "המערער משיג על עצם מינויו של מומחה מטעם בית-המשפט [...] דין טענה זו להידחות. מלשונה של תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 עולה כי בית-המשפט רשאי בכל עת למנות מומחים מטעמו לעניין שבמחלוקת, משמע אף לאחר הגשת הסיכומים. במצב זה, ולנוכח העובדה כי הראיות כולן נשמעו בפני שופט אחר של בית-משפט קמא, אך הגיוני היה שבית-המשפט יבקש להסתייע במומחה מטעמו על-מנת לפלס את דרכו בסבך חוות-הדעת הנוגדות שהונחו בפניו על-ידי בעלי-הדין" ( ראו גם רע"א 5202/97 שטרן רועי נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא-תל השומר (21.10.1997); רע"א 9229/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ח. מקור הזכוכית והאלומיניום בע"מ (3.3.2003)).

16.

הראנו לדעת, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו; בהתאם לתקנה 130 לתקנות, מוסמך הוא בית המשפט – בכל עת, גם בשלב זה של הדיון – למנות מומחה מטעמו. האם כאשר עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכותו-זו, קיפח את זכויות האגודה, הרע את מצבה? אפנה עתה ליתר טענותיה של האגודה.

17.

אמת נכון הדבר, לא מן הנמנע כי בקשת המשיבים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, באה, בין היתר, על רקע דברים שכתב בית המשפט המחוזי בפסק הדין המקורי, ביחס לחוות דעת המומחה מטעמם (ראו לעיל בפסקה 4). דברים אלו, נאמרו אמנם בבחינת למעלה מן הצורך ו'מבלי לקבוע מסמרות', אך אפשר כי היה בהם כדי לגרום למשיבים להרהר בשנית על אודות טיבה של חוות דעתם, ולכלכל צעדיהם בהתאם. התחושה אינה נוחה; זהו יתרון דיוני שלא היה צריך להימצא בידי המשיבים. יחד עם זאת, אין בו כדי להכריע את הכף בהקשר זה. ערכאת הערעור קבעה, כי האגודה הפרה את החוזה באופן שעליה לשאת ב "מלוא הנזק" , אם וככל שנגרם כתוצאה מהפרה זו. על בית המשפט המחוזי הוטלה המלאכה להכריע האם אירע נזק, ואם כן, מהו שיעורו. בהינתן מצב דברים כבענייננו, שהפער בין שתי חוות הדעת מתקרב ל-24 מיליון ₪, החלטת בית המשפט המחוזי על מינוי מומחה מטעמו – מתיישבת עם השכל הישר. כאמור לעיל, תכלית מינויו של מומחה מטעם בית המשפט היא לסייע בידי בית המשפט לקבוע ממצאים שבעובדה, ואם ראה בית המשפט כי בנסיבות, מינויו של המומחה נחוץ, אין מקום להתערב בהחלטה זו גם אם התקבלה רק לאחר שהוגשה בקשה מאת המשיבים להורות על המינוי. אעיר בשולי הדברים, כי אין הכרח שהמשיבים לא היו מגישים את בקשתם לולא הדברים שנאמרו בפסק הדין המקורי, או כי בית המשפט המחוזי לא היה רואה לנכון למנות מומחה מטעמו גם אם לא היו המשיבים מבקשים זאת הימנו. מכל מקום, לא בכך תלוי הדבר, כמפורט לעיל.

18.

האגודה טענה עוד, כי החלטת בית המשפט המחוזי מביאה לאפליה דיונית בינה לבין המשיבים. לא מצאתי ממש בטענה זו. כאמור בפסק הדין שבערעור, נדחתה תביעת האגודה לפי ש "לא העמידה כל חישוב או הערכה [...] לפני בית המשפט" (פסקה 16). כידוע, וכפי שהוזכר בפסק הדין, בהתאם להלכה הפסוקה אין די בהוכחת קיומו של נזק; תובע שלא הוכיח את שיעור נזקו , דין תביעתו – לדחייה. לא כך היה מצב הדברים בנוגע לתביעת המשיבים. הללו, הניחו תשתית ראייתית להוכחת שיעור נזקם, אלא שנתגלע פער משמעותי בין חוות דעתם, לבין חוות הדעת שהציגה האגודה. משאלו הם פני הדברים, מוסמך הוא בית המשפט המחוזי למנות מומחה מטעמו, ואין הוא נדרש – כטענת האגודה – להסתפק בשתי חוות הדעת, ולהורות על דחיית התביעה אם לא שוכנע כי חוות דעתם של התובעים אמינה כל צרכה (ראו ע"א 10508/08

דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב ,

פס' 61, ובחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (04.02.2010). ראו גם: ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל –

משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה , פסקה כ"ח לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (5.3.2009) ; ע"א 7730/14 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' חוסין (6.2.2016);

רע"א 587/15 פלוני נ' ד"ר תדמור , פסקה 6 (2.4.2015) ; ע"א 792/88 ברזילי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה 'זמורה'

מד(3) 828, פסקה 6 (1990) ).

19.

אדרש עתה בקצרה לתקנה 136 לתקנות: "בעל דין רשאי, תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום" . האגודה סבורה, כי אין להלום מצב שבו תוגש חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בשלב הנוכחי, שכן במצב זה, יפתח ההליך מחדש ויוכלו המשיבים לתקן את כתב תביעתם. טענה זו, אין בה ממש. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שאלת גובה הנזק היא שחזרה לדיון במצוות בית המשפט שלערעור, ומשכך, שאלה זו בלבד תהא רלבנטית לכל אורכו של ההליך. בתוך מסגרת דיונית זו, אין בה בתקנה 136 כדי למנוע מבית המשפט לברר כדבעי את השאלה שהונחה לפתחו. אם וכאשר יקום הצורך, ידרש בית המשפט לעניין תיקון כתב התביעה. אציין במאמר מוסגר, כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (שעתידות להיכנס לתוקף – ככל שלא יוחלט אחרת – ביום 1.1.2021) – לא מופיעה תקנה דומה.

20.

בטרם סיום, ובמבט רחב יותר: לפני כחצי יובל שנים, כתב הנשיא ברק את הדברים הבאים: " המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת [...] מטרת ההליך השיפוטי כולו

הינה - כלשונו של הנשיא זמורה - 'להוציא כאור משפט' [...] תפקידו של ההליך השיפוטי - האזרחי, הפלילי והמינהלי - הינו 'לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית' [...] תפקידו של השופט, הוא 'התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם' [...] 'לאמת יוציא משפט' (ישעיהו, מב, ג). 'משפט אמת שפטו' (זכריה, ז, ט)" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד , מט(2) 516, פסקה 5 (1995)). בענייננו, קבע בית המשפט העליון כי מן הדין, חייבת האגודה לשאת בכל נזק שאירע כתוצאה מהפרתה את ההסכם. המשיבים טוענים, כי נזקם מסתכם בסכום גבוה מאד של כ-24 מיליון ₪; האגודה טוענת מנגד, כי לא אונה למשיבים כל רע. בית המשפט המחוזי, מבקש להתחקות אחר נזקי האמת שנגרמו, אם נגרמו, כתוצאה מן ההפרה. מה לנו כי נלין עליו, שבחר למנות מומחה מטעמו? מדובר במומחה אובייקטיבי; חזקה עליו, כי יקרב את בית המשפט, במידת האפשר, לשומת אמת של נזקי המשיבים.

21.

סוף דבר: היה זה בסמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על מינוי מומחה מטעמו. בנסיבות, גם לא מצאתי כי נגרם בכך עיוות דין לאגודה, או כי נפל פגם אחר בשיקול דעתו של בית המשפט.

22.

הבקשה נדחית אפוא בזאת; ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.