רע"א 7912/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. טל אבי חב' לבניין ופיתוח בע"מ

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את בקשת המשיבים למתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור והחליט לראות בערעור ובתצהיר שהוגשו על ידי המשיבים, בקשת רשות ערעור.

על כך הגיש המבקש-הבנק את בקשת רשות הערעור שבפנינו.

2.מחמת תקלה ניתנה על ידי ביום 4.12.02 החלטה בטרם חלף המועד שהוקצב לתשובתם של הצדדים, לפיכך, לבקשת המבקש, מבטלת אני את החלטתי הנ"ל, ונותנת בזה החלטה לאחר עיון מחדש בכל החומר שלפני, לרבות תשובת הבנק מיום 8.12.02.

3.מתוך החלטת בית המשפט המחוזי ניתן היה להתרשם כי הוגשה בקשת רשות ערעור. לאמיתו של דבר, לא הוגשה כזו ובית המשפט נתן למשיבים אורכה להגשת בקשת רשות ערעור וראה בערעור ובתצהיר שצורף לו, בקשת רשות ערעור. לפיכך, לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המשיבים שסמכו על החלטת בית המשפט האמורה.

4.האם רשאי היה בית המשפט לראות בערעור, בקשת רשות ערעור? התשובה לשאלה זו ברורה. תקנה 410א מאפשרת הפיכת בקשת רשות ערעור לערעור ואינה מאפשרת הסבת ערעור לבקשת רשות ערעור. לפיכך, לכאורה, די בטענה זו על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור, אלא שבמקרה זה הצטברו נסיבות מיוחדות מכמה היבטים:

ראשית, בית משפט קמא נתן למשיבים אורכה להגשת בקשת רשות ערעור. הם לא הגישו כזו משום שבית המשפט החליט לראות בערעור ובתצהיר שנספח לו, בקשת רשות ערעור. הרשות להגשת בקשת רשות ערעור לא הוגבלה בזמן. כך שמבחינה זו, יכולים עדיין המשיבים להגיש בקשה כזו.

שנית, כשלעצמי, שלא כדעת בית משפט המחוזי, סבורה אני כי הבקשה לפסיקת הוצאות אף שנעשתה בנפרד ובריחוק זמן מהדיון בטענת "פרעתי", מהווה חלק מאותו דיון ולכן לכאורה, היתה למשיבים זכות ערעור. אינני מכריעה בשאלה זו שלא נטענה בבקשה זו, אף שהועלתה בשפה רפה.

שלישית, יש להוסיף ולציין ש"פרוצדורה" אינה מיטת סדום שבה קוצצים את ידיו ורגליו של בעל דין ובלבד שיכנס לתוכה ( ע"א 189/66 עזיז ששון נגד קדמא בע"מ, פ"ד כ(3) 477, בעמ' 479).

רביעית, לא נראה כי נעשה עיוות דין על ידי פתיחת האפשרות לברר את שאלת ההוצאות, גם אם לא מגיעות כאלה. יש להניח כי אם יתברר שלא מגיעות למשיבים כאלה, יחויבו הם בהוצאות (לעניין זה ראה תק' 524 לתסד"א שעניינה בסמכות כללית לתקן פגם בהליך וכן תק' 526 שעניינה אי קיום התקנות).

6.טוב היה עושה הבנק אלמלא נלחם על מה שנראה לו כתקינות מדוקדקת של ההליכים והיה מאפשר בירור שאלת ההוצאות לגופה, גם אם לדעתו לא מגיעות הוצאות למשיבים, וגם אם צודק הוא בטענתו זו.

נראה כי ההתדיינות בנושא זה הן מצד המשיבים והן מצד הבנק גורמת לטרחה מיותרת ולהוצאות מיותרות בנושא שראוי היה לו להסתיים במהירות וביעילות. הדברים האמורים כלפי הבנק נכונים גם כלפי המשיבים, שראוי כי ישקלו מחדש את עמדתם לעניין "המלחמה על ההוצאות", שספק רב אם יזכו בהן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אני קובעת את הוצאות הבקשה בסכום של 25,000 ₪ שכ"ט, ואלה תשולמנה לפי תוצאות ההתדיינות בין הצדדים בבית משפט קמא, בנוסף להוצאות שתפסקנה שם.