רע"א 7939/98 בוריס זיסלין נ. יעקב הראל, ד"ר

1.ביום 3.7.96 נכרת הסכם בין המבקשים לבין המשיב לפיו התחייב המשיב להעביר למבקשים את זכויותיו בדירה, תמורת סכום בשקלים השווה ל58,000-$. הוסכם כי החזקה תימסר למבקשים לא יאוחר מיום 1.1.97. המבקשים שילמו למשיב 55,000$ ואילו 3,000$ היו אמורים לשלם לו במעמד מסירת החזקה. משלא מסר המשיב את החזקה בדירה למבקשים הגישו נגדו תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' גלפז), בפסק דינו מיום 28.7.98, ציווה על המשיב לפנות את הדירה לאלתר ולמסור את החזקה בה למבקשים וכן לנקוט בכל ההליכים הדרושים לשם העברת הזכויות בדירה על שם המבקשים. עוד חייב אותו בפיצויים בשל אי מסירת החזקה בדירה במועד.

המשיב ערער על פסק הדין לפני בית המשפט העליון. כמו כן הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 16.11.98, נעתר לבקשתו "ככל שהדבר נוגע לפינוי הדירה ולמסירת החזרה בה למשיבים (המבקשים - י.ט.)" עד מתן פסק הדין בערעור. את ביצוע יתר החיובים לא עיכב.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על ההחלטה. המשיב השיב על הבקשה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על טענת ההגנה העיקרית של המשיב נגד תביעתם של המבקשים, לפיה לא יכול היה לקיים את ההסכם משום שחברה קבלנית שממנה רכש דירה לעצמו, בעקבות מכירת דירתו, לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו. כפי שהדגיש בית המשפט "טענה זו, בכל הכבוד, אין לה על מה שתסמוך, לא על פי שורת הצדק, לא על פי ההגיון, ולא על פי הדין. איש לא כפה על הנתבע (המשיב - י.ט.) להמשיך לגור בדירה". בבקשה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי חזר המשיב על הנימוק שהעלה במשפט והוסיף כי הוא עדיין מובטל, אין לו אמצעים כספיים וכי העיכוב מבוקש "עד קבלת החלטת בית משפט העליון בכתב הערעור וגם עד אשר אוכל למצוא עבודה ולעבור לגור בשכ"ד. ללא עבודה עם שכר בצידה לא אוכל לעמוד בצווי ההוצאה לפועל ולשמור על כבודי כבן אדם. לא יעלה על הדעת שאענש כאזרח בגלל מחדליה של חברה קבלנית". למרות דחייתה הנחרצת של טענת ההגנה שהיתה בפי המשיב נעתר, כאמור, בית המשפט המחוזי לבקשה, בלי לנמק את החלטתו.

דין הערעור להתקבל. טענתו של המשיב כי אותה חברה קבלנית לא קיימה את התחייבויותיה כלפיו אין בה, לכאורה, טעם שיעמוד לו בערעור. הוא הדין בטענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה. המשיב בא לטעון מכוחה של מידת הרחמים, אולם גם המבקשים - שלא קיבלו את החזקה בדירה ביום 1.1.97 ונאלצים להתגורר בדירה שכורה - ראויים לרחמים. לא היה, אפוא, כל טעם שבדין, ואף לא טעם אחר כלשהו, לעכב את ביצועו של פסק הדין. לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין.

המשיב ישא בשכר טרחת עורך הדין של המבקשים בסך 5,000 ש"ח.