פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7943/18
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
אנה
לנגליב
נ ג ד
המשיבים:
1. כונס הנכסים הרשמי
2. עו"ד אורית (לוין)
ריי
- הנאמנה על נכסי החייבת
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.10.2018
בפש"ר
666-07-12 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' שילה
בשם המבקשת:
עו"ד ארנון לנדה
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' שילה ) בפש"ר 666-07-12 מיום 8.10.2018, בגדרה הוגדל צו התשלומים החודשי המושת על המבקשת (להלן: החייבת ) מסך של 1,500 ₪, לסך של 3,500 ₪.
2.
להלן תמצית העובדות והטענות הנצרכות להכרעה. המבקשת הוכרזה פושטת רגל במהלך שנת 2013. ביום 21.11.2017 הגישה המשיבה 2 (להלן: הנאמנת ) לבית המשפט המחוזי תסקיר, ובו המלצה למתן הפטר מותנה לחייבת. ביום 30.11.2017, לאחר דיון, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי על החייבת להפחית את הוצאותיה על דיור, העומדות על סך של 9,200 ₪ לחודש לדירה במגדל במרכז תל אביב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי על הנאמנת לשקול גם את הגדלת שיעור צו התשלומים החודשי של החייבת.
3.
ביום 11.3.2018 הגישה החייבת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות ולעיון חוזר בהחלטתו מיום 30.11.2017. החייבת טענה כי אין לה אפשרות לשכור דירה זולה יותר, משום שדירת מגוריה משמשת לה גם כקליניקה למתן טיפולים פסיכולוגיים, ואין בנמצא דירה בעלות נמוכה יותר שיכולה לשמש לה גם לצורך זה. החייבת טענה גם כי מלוא התשלום בגין שכירת הדירה משולם על-ידי בנה אשר אינו צד להליך הכינוס, וכי הוא מציע להוסיף תשלום בסך של 250 ₪ בחודש לטובת קופת הכינוס. לאור האמור, ביקשה החייבת לאפשר לה להוסיף ולהתגורר בדירתה, תוך הגדלת צו התשלומים העיתיים מ-1,500 ₪ ל-1,750 ₪ בחודש. הנאמנת תמכה בבקשת החייבת, והוסיפה כי לשיטתה יש להורות על מתן הפטר מותנה לחייבת. ביום 8.10.2018 קבע בית המשפט המחוזי כי טענתה של החייבת בדבר העדרן של דירות בעלות נמוכה יותר אינה סבירה, וכי "לא ייתכן שמי שחב סכום של מעל מליון ₪ לנושיו ימשיך להתגורר בדירת פאר" . משכך, נקבע כי צו התשלומים העיתי המושת על החייבת יעלה מסך של 1,500 ₪ לסך של 3,500 ₪ בחודש.
4.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. החייבת שבה על טענתה בדבר הקושי הממשי במציאת דירה חלופית עבורה, וזאת לאור השימוש שהיא עושה בדירתה למתן טיפולים פסיכולוגיים, ובשל מצבה הרפואי המכביד. עוד טוענת החייבת, כי שכר הדירה ממומן במלואו על-ידי בנה, והיא חוזרת על הצעתו של בנה להוסיף מכיסו סך של 250 ₪ בחודש לטובת קופת הכינוס. החייבת מדגישה כי עמדתה של הנאמנת, כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, היא שיש להעלות את צו התשלומים ב-250 ₪ בחודש, תוך מתן אפשרות לחייבת להוסיף ולהתגורר בדירתה.
5.
דין הבקשה להידחות. ההחלטה על צו התשלומים העיתיים המושת על חייב במסגרת הליכי פשיטת רגל מבוססת, במידה רבה, על ההיכרות של הערכאה הדיונית עם דרכי הילוכן של הנפשות הפועלות בתיק, ועל נסיבותיו הייחודיות של המקרה. החלטה זו מטבעה אינה סופית, והיא נתונה לבחינה עיתית של הגורמים המעורבים בתיק ושל הערכאה הדיונית בה הוא מתנהל. משכך, בהעדרן של נסיבות חריגות, יש לנקוט אמת מידה מצמצת בביקורת השיפוטית על החלטות סוג זה (רע"א 4495/15 שאדי נ' דינה גן-עדן סרבי עו"ד, המנהלת המיוחדת , פסקה 11 (26.08.2015)).
6.
בנדון
דידן לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. הכרעתו של בית המחוזי התקבלה תוך מתן הזדמנות לכל הנוגעים בדבר להציג את עמדתם, ולאחר שהתקיים דיון מעמיק בנושא. אכן, אין זה ראוי שחייבת המצויה בהליך פשיטת רגל אליו נכנסה מיוזמתה, תוסיף להתגורר בדירת יוקרה שעלותה החודשית עומדת על סך של 10,000 ₪ בחודש בקירוב, בעוד צו התשלומים העיתיים המושת עליה עומד על כ-1,500 ₪ בחודש. החלטת בית המשפט המחוזי מאוזנת, ומאפשרת למבקשת לבחור לעבור לדירה שעלות המגורים בה נמוכה יותר, או להוסיף ולהתגורר בביתה הנוכחי תוך גיוס כסף ממקורותיה לשם תשלום צו התשלומים המוגדל.
7.
אשר על כן, הבקשה נדחית; משלא התבקשה תגובת המשיבים לבקשה, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, ח' בטבת
התשע"ט
(16.12.2018).
ש ו פ ט