רע"א 4495/15 שאער שאדי נ. דינה גן-עדן סרבי, עו"ד המנהלת המיוחדת

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו ) מיום 27.5.2015 בפש"ר 20456-05-14 , בגדרה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה 1 (להלן: "המנהלת המיוחדת" ) באופן חלקי, והגדיל את צו התשלומים החודשי המושת על המבקש מסך של 400 ₪ לסך של 1,800 ₪.

2.

ביום 17.6.2014 מונתה המנהלת המיוחדת כמנהלת מיוחדת לנכסי המבקש במסגרת הליכי כינוס נכסים שנפתחו ביוזמת המבקש. צו התשלומים החודשי נקבע באותה החלטה על סך של 400 ₪, בהסכמת המשיב 2 (להלן: "הכנ"ר" ).

3.

ביום 18.1.2015 הגישה המנהלת המיוחדת בקשה להעלאת סכום התשלום החודשי. בבקשה נטען כי צו התשלומים הראשוני נקבע על דעת הכנ"ר, בהתבסס על הנתונים עליהם הצהיר המבקש בבקשה לצו כינוס, לפיהם הכנסתו מסתכמת בסך של 4,000 ₪ לחודש, אשתו אינה עובדת והוצאות התא המשפחתי מגיעות גם הן לסכום של 4,000 ₪ לחודש. עם זאת, כך נטען, מחקירת המבקש ביום 15.1.2015 עולה כי גם אשתו החלה לעבוד, ושכרה עומד על כ-4,500 ₪ לחודש. עוד עלה כי המבקש ומשפחתו מתגוררים ביחד עם אמו, וכי המבקש הוא הבעלים הרשום של 5% מהבית. הכנסת אמו של המבקש מגיעה לכ-2,800 ₪, אך זו משמשת בעיקרה לפירעון חובות שונים. בנוסף לכך צוין כי מהחקירה עולה כי חובות שונים של אשת המבקש שבגינם שולם תשלום חודשי של 3,000 ₪, יפרעו במלואם עד תחילת חודש יולי 2015. לאור האמור, ובהתחשב בנתונים שמסר המבקש, הגיעה המנהלת המיוחדת למסקנה כי כבר באותה עת, הכנסת בני הזוג עלתה כדי 9,280 ₪, ובידיהם נותרת הכנסה פנויה חודשית של כ-2,650 ₪, וזאת מבלי שהכנסת אם המבקש נלקחת בחשבון ולאחר תשלום לקופת הכינוס. בנסיבות אלה, ביקשה המנהלת המיוחדת כי צו התשלומים החודשי יועלה בהדרגה בהתאם לפירעון החובות הקיימים, בתחילה ל-2,000 ₪ ולאחר מכן ל-3,000 ₪.

4.

המבקש התנגד לבקשה וטען כי מצבו הכלכלי בכי רע, וכי הוא ומשפחתו מוותרים על צרכי חיים בסיסיים על מנת להתקיים. אשר להכנסותיו ציין המבקש כי הוא אינו מרוויח את הסכומים שציינה המנהלת המיוחדת בבקשה, וכי הממוצע החודשי של ההכנסות מגיע ל-8,180 ₪. עוד טען המבקש כי אין לו יכולת לשלוח את שני ילדיו הקטנים למסגרות חינוכיות, שעלותן החודשית היא 1,000 ₪, ולפיכך ילדיו נותרו בהשגחת אמו. כמו כן העלה המבקש טענות פרטניות באשר לסעיפי הוצאות שונים כגון הוצאות כלכלה, אחזקת בית, ביגוד ונסיעות, וטען כי ההוצאות הן בשיעורים גדולים יותר מכפי שנטען. המבקש לא צרף כל ראיות או אסמכתאות לטענתו ביחס להוצאות. המבקש לא הכחיש כי חובותיו של אשתו עומדים להיפרע, אך טען כי ברצונו לנצל את ההכנסה שהתפנתה על מנת לשלוח את ילדיו למסגרות חינוכיות. לאור האמור, טען המבקש, גם צו התשלומים הנוכחי מהווה מעמסה כבדה, ולא רק שאין מקום להעלותו אלא אף יש מקום להפחיתו לסך של 100 ₪ לחודש.

5.

המנהלת המיוחדת השיבה לטענות המבקש, והפנתה לכך שטענותיו ביחס להוצאות לא גובו בראיות כלשהן, והן סותרות את הנתונים שעליהם דיווח בחקירתו. עוד נטען, כי גם הדיווחים הדו-חודשיים שמסר המבקש בעצמו בדבר הכנסותיו והוצאותיו אינם תומכים בטענות אלו. בהקשר לכך צוין כי הדוחות שנמסרו במשך תקופה של חצי שנה היו זהים לחלוטין, וכי המבקש חדל מלהגיש דיווחים כנדרש החל מחודש אוקטובר 2014. בנסיבות אלו, כך נטען, על

חייב

המבקש

את

הגנת

ההליך

להפנות

את

כל

משאביו

הפנויים

לטובת

קופת

הנושים, ולפיכך יש להעלות את התשלום החודשי בהדרגה, כמפורט בבקשה.

6.

ביום 6.5.2015 קבע בית המשפט המחוזי לאחר שעיין בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו לעיל, כי יש מקום להעלות את סכום התשלומים החודשי. יחד עם זאת, לאור ההפרש הגבוה בין צו התשלומים החודשי הקיים לבין זה שנתבקש על-ידי המנהלת המיוחדת, הותיר בית המשפט את קביעת הסכום המדויק להמשך, לאחר דיון במעמד הצדדים.

7.

ביום 27.5.2015 התקיים דיון בבית המשפט, בו פירטו הצדדים את טענותיהם. בדיון טענה המנהלת המיוחדת כי המבקש הוא צעיר ובעל יכולות בתחום השיפוצים והבניה וכי אינו ממצה את כושר השתכרותו. כמו כן הצביעה על הפערים הגדולים והבלתי מוסברים בין טענות המבקש בחקירתו ובין אלו שטען להן מאוחר יותר. הכנ"ר תמך בעמדת המנהלת המיוחדת. בא כוח המבקש מצדו טען כי המבקש מתנהל בתום לב במסגרת ההליך. עוד נמסר כי מאז שהגיש את תגובתו לקתה אם המבקש בליבה, והיא אינה מסוגלת עוד לעזור בטיפול בילדים, ולפיכך החלו אלו להשתלב בגן בעלות של כ-1,500 ₪ לחודש. בנוסף לכך טען המבקש כי הכנסות האם משועבדות לתשלום חובות אחרים, ולפיכך הוא ומשפחתו נושאים בכל התשלומים הקשורים לאחזקת הבית. במסגרת הדיון הסכימה המנהלת המיוחדת להסתפק בהעלאת צו התשלומים לסך של 2,400 ₪, בהתחשב בסכום ההכנסה שהתפנתה בכל מקרה עקב פירעון החובות.

8.

בסופו של הדיון נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה באופן חלקי, והעמיד את צו התשלומים החודשי על סך של 1,800 ₪. בהחלטה קבע בית המשפט כי הכנסות התא המשפחתי עולות על 9,000 ₪ וכי נחסך לפחות סך של 2,000 ₪. בנסיבות אלו, כך נקבע, המבקש יכול וצריך לשלם סכום משמעותי יותר במסגרת צו התשלומים.

9.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוען המבקש כי יש לבטל את החלטת בית המשפט מחוזי ולהעמיד את התשלום החודשי בחזרה על סך של 400 ₪, ולחלופין על סך של 900 ₪ לחודש. המבקש מציין כי הצהיר על חובות בשווי כולל של כחצי מיליון ₪, ואולם עד כה הוגשו תביעות חוב על סך של כ-170,000 ₪ בלבד, מתוכן 18,000 ₪ בדין קדימה. המבקש פרט את אופן היווצרות החובות, הקשורים במרביתם לכישלון העסק לשיפוצים שניהל עד שנת 2012. אשר להכנסותיו והוצאותיו חוזר המבקש על הטענות שטען לפני בית המשפט המחוזי, וטוען כי בית המשפט טעה בקביעת גובה שכרו ושכר אשתו, מאחר שהתייחס לתלושי משכורת שאינם מייצגים את הסכום הממוצע. עוד נטען, כי בהתחשב בהכרח שנוצר בשליחת ילדיו למסגרת חינוכית, החיסכון החודשי מסתכם בסך של כ-500 ₪ לכל היותר. בנסיבות אלו, טוען המבקש, העלאת הסכום החודשי תביא לכך שהמבקש לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, באופן שעלול להתפרש כחוסר תום לב בניהול ההליך. המבקש מכיר בכך שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, ואולם לשיטתו לא ייחס בית המשפט כל חשיבות לגידול בהוצאותיו בסך של 1,500 ₪, והדבר מצדיק חריגה מהכלל האמור.

10.

אין לאל ידי להעתר לבקשה.

11.

כפי שציינתי לאחרונה בעניין אחר (רע"א 4025/15 שאני נ' אוגינץ (25.6.2015) (להלן: "עניין שאני ")), השגה של חייב על החלטה בעניין תשלום חודשי לקופת פשיטת רגל היא בגדר בקשת רשות ערעור, ולא בגדר ערעור בזכות. זאת מאחר שאין מדובר ב"צו פשיטת רגל", בהתאם לסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אלא רק במרכיב מסוים בגדר הצו. כמו כן, אין מדובר ב"פסק דין", אלא ב"החלטה אחרת", שמטבעה אינה סופית והיא עשויה להשתנות מעת לעת, בהתאם לנתוניו העדכניים של החייב, השתכרותו בפועל ופוטנציאל ההשתכרות (רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2011)).

12.

בעניין

שאני הנזכר עמדתי על כך שבאשר לשאלה אם יש להעניק רשות ערעור בעניינים כגון דא נשמעו מספר דעות – מהן הסוברות כי גדר ההתערבות בהן צריך להיות רחב יותר, בשל טבעו ורגישותו של העניין, ומהן הגורסות כי גדר ההתערבות מצומצם ביותר, לאור ההיכרות הנרחבת של הערכאה הדיונית עם הנפשות הפועלות והנסיבות הספציפיות של המקרה (עניין שאני , פסקה 10 וההפניות שם). בהעדר נסיבות מיוחדות, נוטה דעתי לדעה האחרונה.

13.

בעניין דנן לא מצאתי כי יש הצדקה להתערבות במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. ההכרעות שבענייננו הן עובדתיות גרידא, ומסתמכות בעיקר על הצהרותיו של המבקש עצמו, כפי שנמסרו למנהלת המיוחדת ולבית המשפט. המבקש מעלה מספר טענות נגד מסקנות אלו, ואולם לא טרח לתמכן בתצהיר או בבדל ראיה אשר יאפשר להתייחס אליהן באופן כלשהו. עוד יצוין, כי מכתבי הטענות שהוגשו בתיק (שלא כולם צורפו לבקשה כדבעי) ניתן ללמוד שהמבקש אינו מגיש את הדיווחים כסדרם ואף צובר פיגורים בתשלומים החודשיים. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שבית המשפט העמיד את צו התשלומים הקבוע על קרוב למחצית מזה שנדרש במסגרת הבקשה המקורית, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטתו. אין צורך לומר, כי ככל שישתנו נסיבותיו של המבקש, לטב או למוטב, אשר יצריכו עיון מחדש בהחלטה, יוכל להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי.

14.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה ובהתחשב בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.