רע"א 7958/99 רמי נבולסי נ. אבומנה אנטון

1.העותר 1, קטין, נפגע בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי קבע כי הרכב ניטל על ידי המשיב 1 והעותר 1, ללא רשות הבעלים. לפיכך קבע בית המשפט כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפיצויים), ונשללה זכאותו של העותר 1 לפיצויים לפי החוק.

2.על פסק דין זה ערער העותר (ע"א 5773/95). בית משפט זה (כב' השופט ת' אור, כב' השופט י' אנגלרד, כב' השופט א' ריבלין) בפסק דינו מיום 26.10.99 דחה את הערעור. בפסק הדין נדונה שאלת תחולתו של סעיף 2(7) לחוק הפיצויים על המקרה דנן. סעיף זה קובע כי לא יהיה זכאי לפיצוי "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד - 1964, וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור". השאלה שנדונה בפסק הדין היא מה דינה של הוראה זו, לאור השינויים הנורמטיבים שחלו מאז חקיקתה. הסעיף מפנה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד - 1964 (להלן: החוק המקורי), אלא שעם חקיקת חוק העונשין, התשל"ז - 1977 נטמע חוק זה בתוכו, ונקבע סעיף 401(א) לחוק העונשין בנוסח זהה לזה שהיה קבוע בחוק המקורי. ביום 30.1.90 התקבל חוק העונשין (תיקון מספר 28), התש"ן - 1990, אשר החליף את סעיף 401(א) האמור בסימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות ברכב. בין השאר נקבעו עבירה של גניבת רכב, בסעיף 413ב לחוק, והוראה בגין שימוש ברכב ללא רשות, בסעיף 413ג לחוק. יסודות העבירות החדשות שונים מהיסודות שהיה קבועים בעבירה המקורית. כך לדוגמה מוסיף סעיף 413ג את יסוד הנטישה כאחד מיסודות העבירה של שימוש ברכב ללא רשות. לפיכך נדונה בפסק הדין השאלה, מהן הנורמות אליהן מפנה סעיף 7(2) לאור שינויים אלה.

3.בית המשפט הבחין בין שני סוגי הוראות המפנות להוראות חוק אחרות: "הוראת קליטה" ו"הוראת הפניה". "הוראת קליטה" קולטת אל תוך הדין המפנה את הנורמה אליה הוא מפנה כגוף מוקפא ובלתי משתנה. אין נפקא מינה, אם חלים שינויים חקיקתיים בנורמה זו, שכן היא נקלטת אל תוך הנורמה המפנה בצורתה המקורית. לעומת זאת, "הוראת הפניה" מפנה אל הנורמה האחרת על התפתחויותיה בעתיד. הוראת סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הפרשנות) קובעת,

25.פירושם של אזכורים

אזכור של חיקוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר.

על פי הוראה זו, יש לראות בהוראה המפנה לדין אחר - "הוראת הפניה". עם זאת, קבע בית המשפט, אין להחיל כלל זה, שעה שהחלתו תסתור את תכליתו של הסעיף נשוא הפרשנות. תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים היא למנוע פיצוי מאדם, אשר השתמש ברכב בו נפגע ללא רשות בעליו. תכלית זו מחייבת מסקנה כי המדובר בהוראת קליטה, שכן פרשנות אחרת תביא לסיכול תכלית זאת. כך, דרישת "נטישת הרכב" בסעיף 413ג אינה הולמת תכלית זאת. מכאן למסקנת בית המשפט כי יש להחיל את הוראת הפטור שבסעיף 2(7) ולדחיית הערעור.

4.בפסק דין זה מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף. לטענתם ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה חשובה בכל הנוגע לפרשנות חקיקה המפנה לדבר חקיקה אחר ככלל, ובכל הנוגע לפרשנות סעיף 7(2) בפרט. כמו כן, טוענים העותרים, מדובר בהלכה "קשה" שכן יש בה כדי לשלול פיצוי ממי שנפגע בנזק גוף, שלילה שיש בה משום פגיעה בכבודו. עוד טוענים העותרים, עסקינן בהלכה חדשה, הן בנוגע להבחנה בין הוראות קליטה והוראות הפניה, והן באשר לפרשנות סעיף 7(2).

5.לגופו של עניין, טוענים העותרים, כי פרשנות בית המשפט נוגדת את תכלית חוק הפיצויים להעניק פיצוי לכל אדם שנפגע בתאונות דרכים. תכליתו של סעיף 7(2) היא לשלול את הפיצוי שעה שנעברה העבירה הפלילית אליה מפנה החוק. מפרשנותו של בית המשפט עולה כי גם אם לא נעברה עבירה פלילית על פי הדין החל, יכול ותשלל הזכאות לפיצויים. עוד טוענים העותרים כי סעיף 7(2) הינו סעיף עונשי ולכן יש להחיל עליו את כלל הפרשנות בפלילים, והוא שיש לבחור, מבין הפירושים הסבירים, את הפירוש המקל עם מי שעשוי לשאת באחריות הפלילית. כמו כן, יש להחיל את הכלל שיש לפרש פרשנות מצמצמת הוראות השוללות פיצויים וזכויות. עוד נטען, כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאור העובדה כי פגיעה בזכות לפיצוי היא בגדר פגיעה בכבודו ובקניינו של אדם, זכויות המוגנות בחוק היסוד, יש מקום לפרש את דבר החקיקה בפירוש ההולם את תכלית חוק היסוד. פרשנות הוראת סעיף 2(7) כשוללת פיצוי ממי שלא עבר עבירה פלילית אינה שלילת פיצוי ל"תכלית ראויה", ולפיכך אין היא עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. לבסוף, טוענים העותרים בנוגע להסתמכות בית המשפט על מאמר של פרופ' פלר, כי מאמר זה נכתב עוד טרם חקיקת חוק הפרשנות, ובכל מקרה גם לשיטתו של פרופ' פלר, התוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה התוצאה הראויה. מטעמים אלו ואחרים, טוענים העותרים, כי הפרשנות שנתן בית המשפט שגויה היא.

6.המשיבה 3 (קרנית) בתגובתה טוענת כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין. בית המשפט פעל על פי גישת הפרשנות התכליתית. בכך אין כל חידוש. כמו כן, טוענת המשיבה 3 כי כבר נאמר בפסיקת בית המשפט כי סעיף 25 לחוק הפרשנות, יוצר חזקה הניתנת לסתירה, ולכן גם בכך אין חידוש. הגישה הנוקשה שמציעים העותרים, טוענת המשיבה, לפיה יש לראות בכל הוראה המפנה להוראת חוק אחר "הוראת הפניה", גם אם בכך תסתר תכליתו של החוק, הינה גישה שאין לקבלה. לעניין שלילת זכות הפיצוי לה טוענים העותרים, טוענת המשיבה כי לאלו עומדת זכות תביעה לפי פקודת הנזיקין. גם את ניסיון העותרים לראות בהוראת סעיף 7(2) הוראה עונשית, ולפיכך להטיל עליה את כללי הפרשנות בפלילים, מבקשת המשיבה 3 לדחות. אין עסקינן בנורמה פלילית, אלא בנורמה מתחום המשפט האזרחי. בכל מקרה, גם אם יש להחיל כללים אלו, הרי שגם אז ייבחנו רק פירושים סבירים לפי תכלית החוק. כאמור, טוענת המשיבה, תכלית החוק אינה סובלת את הפרשנות שמציעים העותרים. גם את טענת הפגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, טוענת המשיבה 3 יש לדחות, מהטעם שגם אם יש פגיעה, הרי שהיא לתכלית ראויה. לבסוף, טוענת המשיבה 3 כי גם אם תתקבל טענת העותרים שעסקינן ב"הוראת הפניה", אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. גם מטעם זה אין, לדעת המשיבה 3, מקום ליתן דיון נוסף.

7.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, בפסק הדין התקבלה הלכה חדשה. עם זאת, הלכה היא כי אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, כלשון סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, אלא נדרש גם כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים אותם אין ההלכה משקפת" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם). ההלכה שנפסקה במקרה דנן, אינה בגדר אלה או בגדר דומים להם ומטעם זה אין מקום לקיים בה דיון נוסף.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.