רע"א 7980-23 רע"א 7980-23

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד) בע"א 7720-10-23 שניתנה ביום 06.10.2023; בגדרה, נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' פרסקי) בת"א 33509-08-22 שניתן ביום 27.09.2023.

הרקע לבקשה והבקשה

1.ברקע לענייננו, תביעת המשיבה, עיריית ירושלים (להלן: העירייה), לפינוי המבקש מקומת משרדים המצויה בבניין משרדים שברחוב אגריפס 11 בירושלים (ת"א 33509-08-22; להלן: הקומה ו-בניין המשרדים, בהתאמה). זאת, משהמבקש הינו דר רחוב המתגורר במשך מספר שנים בקומה.

בבסיס התביעה, טענת העירייה לבעלותה בזכויות על הקומה, ולכך שחרף העובדה שלא נתנה למבקש רשות לכך – האחרון שהה בקומה באופן שעיכב והפריע לשיפוצה, לשימוש העתידי בה, וכן יצר למבקש סיכון שחושף אותה לתביעות עתידיות. מן העבר השני, טען המבקש כי מעולם לא הפריע לפעילות במקום; כי הקומה לא מאוישת מזה שנים; כי מדובר במרחב ציבורי שלא ניתן לפנותו ממנו; וכן – כי הוא 'נָדַר נֶדֶר: שלא לעזוב את הקומה'.

2.יוער, כי חרף העובדה שכתב ההגנה הוגש באמצעות בא-כוח שייצג את המבקש בהתנדבות – בהמשך שוחרר בא-כוח זה מייצוג, נוכח מחלוקות בין השניים. בשים לב לקביעת בית משפט השלום לפיה "מוצו הדרכים להסדיר את ייצוגו של [המבקש]" מול הסיוע המשפטי, דיון ההוכחות בעניינו של המבקש התקיים בהיעדר ייצוג מטעמו. יחד עם זאת, המבקש לא נכח בדיון ההוכחות, אלא העביר דבריו באמצעות יישומון ה"ווטסאפ" בסיוע חברתו, שנכחה בדיון, הגברת רחל סובור (להלן: גברת סובור). זאת, לטענתו, משהוא בעיצומה של "תענית דיבור ארוכה מאוד, שהוקמה על ידי נדר".

3.ביום 27.09.2023, ובתום שמיעת ההוכחות בתיק, התקבלה תביעת העירייה, וניתן צו לפינוי המבקש וכל חפץ השייך לו מהקומה, תוך שניתנה לו שהות בטרם כניסת הצו לתוקפו – עד ליום 26.10.2023. בית משפט השלום קבע, כי אין מחלוקת ביחס לבעלותה של העירייה בקומה, וביחס לכך ששהייתו של המבקש, אף אם רבת שנים היא, אינה מולידה לו זכויות בה. בתוך כך נקבע, שאין לצפות שנדר המבקש יגבר על זכויותיה הקנייניות של העירייה; וכי לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי הוא אינו מפריע לפעילות בקומה, לבטח בשים לב לכך שכוונת העירייה היא להשתמש במבנה כמרכז לנוער בסיכון.

עוד הודגש, כי כעולה מעדות נציג מחלקת הרווחה בעירייה (להלן: מר שי), נעשו ניסיונות לעזור למבקש, אך הוא סירב לכך. לא רק זאת, אלא שמר שי הבהיר כי ניתן יהיה לקלוט את המבקש באופן מידי למרכז יום לצעירים במצבי סיכון('שלטר'); לממן את שהייתו במלונית לתקופה קצרה; לסייע בשכר דירה, במיצוי זכויות ובדברים נוספים. כל זאת, בכפוף לכך שהמבקש אזרח ישראלי, עניין שלא בורר בהליך זה משהמבקש מסר בדיון מספר תעודת זהות, אשר בהמשך טען כי מדובר במספר פיקטיבי.

4.ביום 06.10.2023 הגיש המבקש, המייצג את עצמו, בקשה לבית משפט קמא לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 7720-10-23). בתמצית, נטען כי סיכויי קבלת הערעור, שטרם הוגש בשלב זה, גבוהים. בתוך כך נטען, כי בניגוד לשנקבע, הרי שהמבקש לא לן במשרדים עצמם אלא במעברים הציבוריים בקומה, המהווים מקום ציבורי מובהק ממנו לא ניתן לפנותו. עוד נטען, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו משהקביעות לעניין ההפרעה שלו לפעילות הקומה שגויות; ובהינתן שמדובר בסעד של סילוק יד ממקרקעין, המשמשים למגורי המבקש, כך שסילוקו יגרום לכך שלא יהיה לו היכן לדור, להמשך חייו. עוד הודגש, כי נוכח הנֶדֶר שנָדַר, אין ביכולתו לקבל את הצעות העירייה והרווחה לסיוע במצבו. כך, שאפשרות הדיור היחידה שעומדת בפניו היא בקומה – או ברחוב, בסמוך לבניין המשרדים.

עוד באותו היום נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע, ללא צורך בתשובה, משלא צורפו לבקשה תימוכין כמתחייב וכנדרש; משטרם הוגש ערעור; ולאחר עיון בתיק בית משפט השלום. נקבע, כי משעה שאין חולק שלמבקש אין זכויות קנייניות בקומה וששהייתו שם נעשתה ללא היתר – הרי שלא נראה כי לערעור, ככל שיוגש, סיכוי של ממש להתקבל. עוד הודגש, כי ממילא פסק דינו של בית משפט השלום התייחס ל"קומת המשרדים" ולא קבע כי המבקש לן "במשרדים עצמם"; כך שיש לדחות טענותיו של המבקש בהקשר לכך שבית משפט השלום התעלם מכך שמדובר במרחב ציבורי. בכל הנוגע למאזן הנוחות נקבע, כי זה אינו נוטה לטובת המבקש, בהינתן יכולתו לאתר סידורי שינה אחרים (ובכללם כאלו שנסקרו בפסק דינו של בית משפט השלום). לפיכך, הרי שאין ברצונו של המבקש, או בנדריו, כדי להוות משקל נגד לזכותה הקניינית של העירייה. האמור מתחדד, כך נקבע, בשים לב לצורך בשיפוצי הקומה, ולכך שנוכחות המבקש מעכבת את ביצועם.

5.יוער, כי לאחר ההחלטה האמורה, הגיש המבקש בקשות נוספות לבית משפט קמא, שבהן הועלו טענות נגד דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע. בתוך כך, וכניסוח בית משפט קמא, נעשה שימוש "בלשון בוטה ופוגענית" נגד המותב (ראו למשל החלטת בית משפט קמא מיום 12.10.2023). למבקש הובהר, כי דרך המלך לתקיפת ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע היא באופן של הגשת בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (ראו החלטת בית משפט קמא מיום 15.10.2023), ומכאן ענייננו.

6.כאמור, המבקש, המייצג את עצמו, מיאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא מיום 06.10.2023, ומכאן הבקשה שלפניי. בגדרה, שב וטוען את שטען בהליכים קמא.

בפרט, ובין היתר, נטען כי סיכויי קבלת הערעור ממשיים, משפסק דינו של בית משפט השלום רצוף שגיאות, ובראשן העובדה שלא דן, וממילא לא הכריע, בטענתו העיקרית של המבקש. בהתאם לטענה זו, המבקש אמנם שוהה בקומה, שהיא אכן בבעלות העירייה, ועל כך לא חלק בשום שלב – אך שוהה במעברים הציבוריים בקומה זו, אשר נוכח מאפייניו של בניין המשרדים, יש להגדירם כמרחב ציבורי. הודגש, כי מדובר במבנה שבקומת הקרקע שלו בתי-עסק, וכי זהו מנבא לכך שהמעברים בו מהווים מרחב ציבורי. בתוך כך, הפנה המבקש לפסיקה, המלמדת לשיטתו כי אין להרחיק דרי רחוב ממרחב זה. זאת ועוד, נטען כי החלטת בית משפט קמא שגויה אף היא, משלא דנה כראוי בטענה האמורה בכל הנוגע לסיכויי קבלת הערעור. כן הלין המבקש על אודות כשלים דיוניים בערכאות קמא, ובראשם היעדר העברת חומרים לידיו; והתעלמות מדבריו ומבקשותיו השונות.

ביחס למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה לטובתו, משמדובר בסילוק יד במקרקעין המשמשים למגוריו; משפינוי יגרום לו למצב בלתי הפיך בעקבותיו, ובשים לב לנדר, ייאלץ לגור ברחוב להמשך חייו; ומשדר רחוב אחר 'ייקח' לו את המקום בו שוהה כעת. בנוסף, נטען לנזק שייגרם לו במישור "הבלתי-גופני", משמשמעות הפינוי היא שיאלץ להפר את הנדר ולכך השלכות רוחניות ממשיות. או, כאמור, להיוותר בקרבת בניין המשרדים והמשמעות היא ללון ברחוב. עוד הוסף, כי במבנה המשרדים קיימים גם שירותי עירייה, לרבות אגף הרווחה, וכי פסק דינו של בית משפט השלום משמעותו עיכוב בשירותים שיהיה בידו לקבל, על-ידי מניעת גישה פיזית אל המשרדים הרלבנטיים.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשה על נספחיה, וכן במערכת "נט-המשפט", הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, משמקרה זה אינו אחד מן המקרים המצדיקים סטייה מן הכלל, שלפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד. ודוק, שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות אלו, לרבות בבקשה לעיכוב ביצוע, הוא רחב במיוחד (רע"א 7821/23 עומר מגדלים פיננסיים בע"מ נ' שרף, פסקה 17 (07.01.2024)), ולא השתכנעתי כי עניינו של המבקש מצדיק התערבות בו. שכן, לא מצאתי פגם בדרך הילוכו של בית משפט קמא, עת בחן את הבקשה לעיכוב הביצוע בהתאם לפרמטרים שהותוו לשם כך בפסיקה (ראו, למשל: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 411 (2021)), ואף לא מצאתי פגם בתוצאה אליה הגיע. אבאר.

8.ראשית, לא מצאתי שבית משפט קמא נתפס לכלל טעות במסקנתו לגבי סיכויי הערעור בנסיבות דנן. די אם יוזכר כי מדובר בקומה שבבעלות העירייה ושהמבקש לא קיבל היתר לשהות בה. זאת ועוד, איני מוצא ממש בטענת המבקש לפיה המעברים בקומה מהווים מרחב ציבורי באופן שלא מאפשר לפנותו מהם, שכן לא נראה כי ישנה נפקות להבחנה בין שהייה במשרדים עצמם להבדיל משהייה במעברים ובחלקים אחרים בקומה. משאין חולק כי בית משפט השלום, לא ייחס למבקש שהייה במשרדים עצמם, אלא ב"קומת המשרדים", משנקבע מפורשות כי אזור זה מהווה שטח פרטי בבעלות העירייה, ונוכח הנתח הנרחב מדיון ההוכחות שהוקדש לטענה זו של המבקש – ספק בעיני אם יש בטענה האמורה כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו. יחד עם זאת, הגם שמדובר בטענה מוקשית, לפחות על-פני הדברים – משעה שאין מחלוקת כי זוהי הייתה ועודנה טענתו המרכזית, מצופה אפוא, כי זו תבורר כדבעי במסגרת הדיון בערעורו של המבקש.

כאן המקום לציין, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש הנוגעת לכשלים דיוניים של הערכאות קמא. אדרבא, מצאתי כי הן בית משפט השלום והן המחוזי, צעדו כברת דרך משמעותית לעבר המבקש, אשר הערים, ועודנו, קשיים בניהול ההליך. די אם יוזכר, ובכך לא די, כי המבקש לא התייצב לדיון ההוכחות, אף לא בדרך של היוועדות חזותית, וכי בית המשפט התיר לגברת סובור להעביר את דבריו של המבקש דרך יישומון "ווטסאפ"; כי ניתנה למבקש האפשרות למצות את סוגית ייצוגו; וכי מסר לבית המשפט תעודת זהות פיקטיבית.

9.שנית, איני סבור שיש לסטות מקביעת בית משפט קמא בכל הנוגע למאזן הנוחות. אכן, מדובר בסעד שעניינו סילוק יד מהמקום בו שוהה המבקש, המספק לו קורת גג ומפלט מחיי הרחוב. ברם, ומבלי להקל ראש ברגישות מצבו של המבקש, הרי שהונחו בפניו החל משנת 2016, ומונחים בפניו גם עתה, פתרונות חלופיים מידיים, כפי שפורטו על-ידי בית משפט קמא ועל-ידי מר שי. כך, הוצע כי ייקלט בשלטר, כי תמומן לו שהות במלונית ואף סיוע בשכר הדירה. אף אני, כבית משפט קמא, סבור כי אין בנדר שנדר המבקש כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין. זאת, משהמשך שהייתו של המבקש בקומה, פוגעת בזכויות הקנייניות של העירייה, ביכולת להשתמש במבנה וכן להתקדם בעבודות השיפוץ שמבוצעות בו (ראו והשוו: ע"א 484/78 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 826, 828 (1978)).

בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר הרחקתו משירותי העירייה הניתנים בבניין המשרדים – הרי שברי כי אין צו הפינוי, שולל מן המבקש גישה מזדמנת לקבלת שירותים במבנה, ככל שיידרש לכך.

10.סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בהינתן נסיבותיו של המבקש, ומשלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.