רע"א 7821-23 רע"א 7821-23

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 21974-08-23 מימים 10.08.2023 (כבוד השופטת י' אילני) ו-23.08.2023 (כבוד השופט ג' גונטובניק), במסגרתן נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה בה"פ 64975-09-16 מיום 29.05.2023 (כבוד השופט י' שקד).

הרקע וההליך בבית משפט השלום

1.בתמצית שבתמצית, הליך זה הוא נדבך נוסף בסכסוך רחב ממדים שהחל להתברר עוד בשנת 1972 (ת"א 28397/72) ושבמרכזו שטח מקרקעין הידוע בשם "הגוש הגדול" (להלן: המקרקעין). הסכסוך האמור מרובה צדדים, לרבות המדינה, חברות תעופה, חברת החשמל, עיריית תל אביב-יפו וכן מאות בעלי זכויות במקרקעין.

התיק דנן, עניינו בהליך פירוק שיתוף במקרקעין האמורים. משיב 1, הוא עורך הדין אבי שרף, מונה כנאמן שפ"פ (שטח פרטי פתוח) של מבנן 6 (להלן: הנאמן; ו-השפ"פ), המשרת מספר בניינים הכוללים מאות דירות במקרקעין. הנאמן החליף את משיב 2, הוא עורך הדין דורון כוכבי, הנאמן הקודם של השפ"פ. המבקשת היא חברה קבלנית, שביצעה עבודות בנייה לפיתוח השפ"פ. כנטען על-ידה במסגרת ההליכים הקודמים, היא השלימה את עבודת הבנייה עוד בשנת 2018 וזכאית בשל כך לתמורה בסך של 365,000 ש"ח. מתוך סכום זה, כך נטען, שולמו לה 115,000 ש"ח בלבד; ויתרת הסכום לא שולמה בשל סכסוך בין שני הנאמנים שנוגע לתשלום שיש להעביר למבקשת. בתוך כך נטען, כי שמה של המבקשת 'שורבב' להליך רק בשנת 2021, במסגרת בקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן, שעניינה בגמר התחשבנות עם המבקשת.

2.חרף מחלוקת בין הצדדים ביחס לגמר ההתחשבנות עם המבקשת; לבסוף, ביום 11.01.2022, עמד בית משפט השלום על כך שעקרונית, זכאית היא לתשלום נוסף בגין הרכיבים שניצבו בבסיס המחלוקת. ברם, לעניין היקפו של התשלום נקבע, כי בהתאם לעמדת המבקשת, היא זכאית לסכום של 249,000 ש"ח, אך הנאמן התבקש לבחון האם אכן זהו הסכום לו זכאית.

מתוך הסכום האמור, הועברו בשלב זה למבקשת 60,000 ש"ח, וביחס ליתרת הסכום, הגיש הנאמן בקשה למינוי מומחה לבחינת ליקויים בבנייה והתאמה לתכניות.

3.בהמשך לאמור, ביום 30.06.2022, נערך דיון בבית משפט השלום שבמסגרתו סוכם בין הצדדים כי ימונה מומחה שיגיש חוות דעתו בדבר ליקויים או אי התאמות בבנייה.

בית המשפט מינה מומחה הנדסי מטעמו (להלן: המומחה); ונקבע כי המבקשת תבצע "את כל התיקונים הנדרשים [...]. בסיום תיקון הליקויים, המומחה יגיע למקום ויאשר שהכל בוצע לשביעות רצונו [...] עם ביצוע [המבקשת] של כל האמור בחוות הדעת [...], [הנאמן] ישלם [למבקשת] את היתרה לתשלום". יתרה מכך, ומבלי לגרוע בטענות הצדדים, במועד זה הוסכם כי יועבר למבקשת תשלום נוסף בסך 60,000 ש"ח.

4.ביום 14.03.2023 הוגשה חוות דעת המומחה, ממנה עלו ליקויים שונים בפרויקט, שהיקפם עמד על כ-316,400 ש"ח; מכאן שהמבקשת חבה לקופת הנאמנות סך העומד על כ-187,400 ש"ח. בהחלטה מיום 14.03.2023 ניתנה לצדדים האפשרות לשלוח שאלות הבהרה למומחה תוך 20 ימים.

5.בבקשתו מיום 24.04.2023 פנה הנאמן לבית המשפט וביקש לחייב את המבקשת בתשלום האמור, משלא גילתה נכונות לבצע את התיקונים לליקויים שנמצאו בחוות הדעת. המבקשת לא הגיבה לבקשה האמורה, ונכון לעת ההיא, חרף חלוף הזמן שהוקצב לכך, היא אף לא הגישה שאלות הבהרה למומחה. לפיכך, ובהתאם לבקשה נוספת של הנאמן, ביום 29.05.2023 ניתנה החלטת בית משפט השלום, לפיה המבקשת תשלם לנאמן "סך של 187,831 ש"ח, בנוסף לסך של 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט בסך 23,000 ש"ח" (להלן: החלטת החיוב). אך למחרת החלטה זו, ביום 30.05.2023, הוגשו שאלות הבהרה למומחה מטעם המבקשת.

6.בהמשך לבקשת הנאמן שממנה עלה כי המבקשת טרם שילמה את הסכומים אשר נקבע כי חבה לתשלום – ביום 12.06.2023 הוציא בית משפט השלום תחת ידו, פסיקתה המורה על תשלום הסכומים האמורים בהחלטת החיוב.

7.המבקשת הגישה בקשות לביטול החלטת החיוב ולעיכוב ביצועה. במסגרת זו, נטען שהחלטת החיוב סותרת את הסכמות הצדדים. שכן, לפי המוסכם, בהתאם לחוות דעתו של המומחה יתאפשר למבקשת לתקן ליקויים ככל שיימצאו שבאחריותה, אך לא דובר על תשלום כלשהו. בתוך כך, הודגש כי הנאמן כלל לא נתן אפשרות למבקשת לתקן את הליקויים אלא 'פעל במחטף' ופנה לבית המשפט בבקשה לחיוב. זאת ועוד, התבקשה ארכה למשלוח שאלות הבהרה למומחה, אשר נטען כי "היה איחור קל בהגשת[ן]".

8.ביום 06.07.2023, קבע בית משפט השלום כי אין יסוד לבקשת הביטול, משהמבקשת ביטאה "זלזול מופגן בהליך השיפוטי". זאת, עת לא הועברו שאלות הבהרה למומחה במועד ואף לא הוגשה בקשת ארכה לצורך כך; כאשר לא הוגשה תשובה לבקשה מיום 24.04.2023; וכן משעה שלא בוצעו התיקונים הנדרשים בהתאם לחוות דעת המומחה, ולא נערכה פניה לבית המשפט או לנאמן בנדון. על-אף האמור, "וכמעט לפנים משורת הדין", נקבע כי יהא זה צודק להיעתר לבקשה לביטול החלטת החיוב, ככל שהמבקשת תשיב את סך 120,000 ש"ח ששולמו לה, וכן את עלות שכר המומחה והוצאות נוספות. הוטעם, כי ככל שהסכומים האמורים ישולמו עד ליום 01.08.2023, תינתן ארכה למבקשת למען משלוח שאלות ההבהרה למומחה.

על אף כל זאת, המבקשת לא פעלה על-פי המתווה אותו הציע בית המשפט בהחלטתו מיום 06.07.2023 – ומכאן, שהחלטת החיוב נותרה עומדת בעינה.

9.למען שלמות התמונה יוער, כי ביום 23.07.2023 נדחתה בקשת המבקשת לעיון מחדש בהחלטת החיוב; וביום 03.08.2023 נדחתה בקשתה לעיכוב ביצוע ההחלטות מימים 06.07.2023 ו-23.07.2023 (להלן יחד: ההחלטות העוקבות).

ההליך בבית המשפט המחוזי

10.המבקשת ערערה על החלטת החיוב וכן על ההחלטות העוקבות לבית משפט קמא, ולצד הערעור הגישה בקשה לעיכוב ביצוען במעמד צד אחד. לעניין עיכוב הביצוע נטען, בעיקרם של דברים, כי עומדות לה טענות חזקות נגד חוות דעת המומחה שניתנה; וכי סיכוייה בערעור טובים. עוד נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה משקופת הנאמנות גרעונית כך שאם תשלם את הסכומים שבהחלטת החיוב, הרי שסכומים אלו 'ייבלעו' ואף אילו יתקבל ערעורה, לא יוחזרו לה.

11.ביום 10.08.2023 קבע בית משפט קמא (כבוד השופטת י' אילני) שאין מקום ליתן צו ארעי לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד, בשל השיהוי בהגשת הערעור והבקשה; משמדובר בסעד כספי; וגם לאור התנהלות המבקשת במסגרת ההליך, כפי שזו פורטה לעיל. בהתאמה, הורה בית המשפט למשיבים להגיש עמדתם תוך 20 ימים.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת בגין החלטה זו, נדחתה (רע"א 6155/23). זאת, בשים לב לקביעת בית משפט קמא לפיה יכריע בבקשת עיכוב הביצוע לגופה, לאחר שתתקבל עמדת המשיבים ביחס אליה. כך, שטרם בשלה העת להגיש בקשת רשות ערעור בגינה; ומשלא הועלה טעם מבורר ליתן צו ארעי בהיעדר תשובת הנאמן.

12.ביום 23.08.2023 דחה בית המשפט (כבוד השופט ג' גונטובניק) את הבקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שהתקבלה עמדת הנאמן בעניינה. הודגש, כי לא עלה בידי המבקשת לשכנע בדבר קיום קושי בקופת הנאמנות, אשר יש בו כדי לגרוע מן היכולת להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. שכן, "[קופת הנאמנות] נשאה בשכר טרחת המומחה, ושילמה כ-120,000 ₪. במידת הצורך יוכל [הנאמן] לעתור [לבית משפט השלום] כדי לבצע גבייה נוספת מבעלי הזכויות". זאת ועוד, בית המשפט עמד על כך ש"נראה כי הכספים נדרשים לשם התמודדות עם הליקויים שנמצאו", ועל כך שסיכויי ההליך אינם כאלה המתגברים על שיקול מאזן הנוחות, בשים לב לקיומה של חוות דעת המומחה, ולכך שהמבקשת לא פנתה אליו בשאלות ההבהרה.

עיקר הטענות בהליך דנן

13.המבקשת מיאנה להשלים עם החלטות בית משפט קמא מימים 10.08.2023 ו-23.08.2023, ומכאן הבקשה שלפניי. בגדרה נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט עת התעלם מן ההלכה הפסוקה שלפיה עת מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע יש לבחון את סיכויי הערעור, כמו גם את מאזן הנוחות, מה שלא נשקל בענייננו. ביחס להחלטה מיום 10.08.2023 נטען, כי שגה בית המשפט עת הורה על קבלת עמדת המשיבים, חרף מתן עיכוב ביצוע באופן מידי. ביחס להחלטה מיום 23.08.2023 הוטעם, כי שגה בית המשפט עת הניח, כהנחת מוצא, שהכספים נדרשים לצורך תיקון הליקויים – בפרט בשים לב לכך שמועד גילוי הליקויים במסגרת חוות הדעת הוא כ-5 שנים לאחר סיום מועד עבודות הבניה. נטען, אם כן, כי לא מדובר בליקויים שמצויים באחריותה של המבקשת.

14.לגופו של עניין נטען, כי סיכויי קבלת הערעור לעניין החלטת החיוב גבוהים. בין היתר, טענה המבקשת, כי ניהול תביעה כספית במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק פירוק שיתוף במקרקעין, היא דרך מוטעית מיסודה; כי בית משפט השלום קבע ביום 11.01.2022 שהמבקשת זכאית לסכום של 249,000 ש"ח, וששולמו לה 60,000 ש"ח בלבד; ושרק לאחר בקשות שונות, אשר למעשה חזרו על טענות עבר תחת כותרת שונה לבקשה, הורה בית משפט השלום על מינוי המומחה.

15.בכל הנוגע למאזן הנוחות נטען, כי המשיבים עצמם טענו בהליכים דלמטה ביחס לגרעון קופת הנאמנות, וכן ביחס לבעיות גביה מהדיירים בפרויקט. על כן, מצבה הכלכלי הרעוע של הקופה עולה בבירור, כמו גם חשש קרוב לוודאי כי יעלה קושי להשיב את המצב לקדמותו, מקום בו הערעור יתקבל.

דיון והכרעה

16.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובה.

17.כידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד. שכן, שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות אלו, לרבות בבקשה לעיכוב ביצוע, הוא רחב במיוחד (ראו למשל: רע"א 7581/23 חברת מעדני דאבח מ.ד. בע"מ נ' תימורה קרן נדל"ן מניב, שותפות מוגבלת, פסקה 5 (19.10.2023)). סבורני כי המקרה דנן לא מצדיק התערבות ערכאה זו, ואבאר.

18.ראשית, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא מיום 10.08.2023, ואיני סבור כי בקשת המבקשת ביססה עילה למתן צו ארעי, במעמד צד אחד, טרם קבלת עמדת הנאמן. כידוע, לבקשות לסעד זמני בכלל, ולבקשות למתן סעד ארעי במעמד צד אחד, בפרט – נודעת חשיבות מעשית רבה. זאת, משעה שהכרעה בהן עשויה להשליך באופן מרחיק לכת על האינטרסים והזכויות של הצדדים, ולעיתים אף על גורל התיק העיקרי כולו. לפיכך, על בית המשפט אשר לפניו מונחת בקשה כאמור, לבחון כדבעי את מכלול טענות הצדדים בהתאם לאמות המידה שהותוו בדין. בהתאמה, הגם שבית המשפט רשאי ליתן סעד זמני ארעי במעמד צד אחד, אין מדובר במקרה השגור, אלא זאת ייעשה רק בהתקיימם של טעמים מיוחדים; וככל ששוכנע, על בסיס ראיות מספקות, כי קיים חשש סביר שהעיכוב שייגרם כתוצאה מקיום הדיון במעמד בעלי הדין או הבאת הבקשה לידיעת הצד שכנגד תסכל את מטרת הסעד הזמני או תגרום למבקש נזק חמור (רע"א 3667/23 שטרן נ' אייכה טכנולוגיות בע"מ, פסקאות 10-9 (02.07.2023)).

לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד כאמור. זאת, בפרט, משעסקינן בסעד כספי, ובשים לב להתנהלותה של המבקשת במסגרת ההליך שנוהל לפני בית משפט השלום. ודוק, חלק מן הטענות נושא הבקשה למתן סעד זמני – הן טענות שהמבקשת נמנעה, מטעמים השמורים עימה בלבד, מלהעלותן לפני הערכאה הדיונית בתוך סד הזמנים שנקבע עבורה בדיוק לשם כך. בהינתן כך, ניסיונה להעלות טענות אלו – במעמד צד אחד – מוקשית, ומעוררת קושי לא מבוטל. שהרי, כאמור, מתן סעד ארעי במעמד צד אחד, טומן בחובו מניה וביה חשש מפני פגיעה במשיב מבלי שניתנה לו הזדמנות שווה לשטוח טענותיו לפני בית המשפט, כמו גם לסתור טענות שנטענו; והיא פוגעת במידת מה ביכולתו של בית המשפט לגלות עובדות בכוחות עצמו (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 416 (2021); להלן: רוזן-צבי). משכך, גם, עוד בהחלטתי מיום 24.08.2023 עמדתי על כך ש"לא מצאתי כל טעם מבורר שיצדיק היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, במעמד צד אחד" (רע"א 6155/23).

19.שנית, לא מצאתי מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא מיום 23.08.2023, אשר דחתה את אותה בקשה למתן סעד זמני, לאחר קבלת עמדת הנאמן. בתוך כך, לא מצאתי פגם בדרך הילוכו של בית משפט קמא, עת בחן את הבקשה לעיכוב הביצוע בהתאם לפרמטרים שהותוו לשם כך בפסיקה (ראו, למשל: רוזן-צבי, בעמוד 411), ואף לא מצאתי פגם במסקנה אליה הגיע.

ודוק, במסגרת החלטת בית משפט קמא נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע החלטת החיוב – היינו, עיכוב החיוב כספי שהוטל עליה. נקודת המוצא להכרעה בבקשה למתן סעד כאמור היא, כי עיכוב ביצוע פסק-דין לתקופת הערעור, ככלל, הוא חריג; ועיכוב ביצועו של פסק-דין כספי – הריהו חריג שבחריגים. יתרה מכך, וכבעניינו, כאשר הנימוק לבקשה מבוסס על טענה לפיה קיים חשש לכך שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו אם יתקבל הערעור, על המבקש לבסס את טענתו בראיות (רע"א 72/18 א.לוי השקעות ובנין בע"מ נ' יורו מאני נכסים (1995) בע"מ, פסקה 6 (22.01.2018)) – ולא השתכנעתי כי עלה בידי המבקשת לעשות כן.

כמפורט לעיל, טענתה העיקרית של המבקשת לעניין מאזן הנוחות, נוגעת למצבה של קופת הכינוס ולחשש שמה הכספים שיועברו 'ייבלעו' בה. בעניין זה, בדין קבע בית המשפט כי הטענה ביחס לגירעון קופת הכינוס או לקושי עתידי בהחזר התחייבויות, אינה מן החזקות. זאת, בפרט, בהינתן עמדת הנאמן בהליך קמא, לפיה "ברור למעלה מכל ספק, כי אין כל חשש שמא הקבלן יעמוד בפני שוקת שבורה" (פסקה 20 לכתב התשובה מטעם הנאמן). כידוע, הנאמן הוא קצין בית המשפט המשמש 'ידו הארוכה', והוא מוחזק כמי שבקיא בענייני החברה, ובעל היכולת לספק מידע מהימן ועדכני ביותר בקשר אליה.

מעמדם המיוחד של בעלי תפקיד מטעם בית המשפט וסמכותם הרחבה, הולכת יד ביד עם החובות החלות עליהם, כמו גם האחריות המוטלת עליהם מכוח חובות אלו – כלפי החברה, כלפיה נושיה ואף כלפי צדדים שלישיים. מקורן של חובות אלו בדיני חדלות הפירעון, כמו גם בהוראות הדין הכללי – ובהן הוראות דיני הנזיקין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ודיני השליחות (ע"א 4189/20 עו"ד איתן ארז נ' עו"ד יעקב כהן, פסקה 9 (30.03.2022); רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, פסקה 19 (27.08.2013)). בתוך כל אלו, חובת הדיווח של בעל תפקיד לבית המשפט, ובפרט – טיבו של הדיווח ומהימנותו, חוסים כולם תחת חובות אלו.

בנסיבות אלה, סבור גם אני, כי יש מקום ליתן משקל מכריע לעמדת הנאמן, בוודאי מקום בו לא עלה בידי המבקשת לשכנע אחרת. יתרה מכך, כמפורט לעיל, מן הקופה שולמו שכר טרחת המומחה כמו גם 120,000 ש"ח למבקשת; ובמידת הצורך יוכל הנאמן לעתור לבית המשפט כדי לבצע גבייה נוספת מבעלי הזכויות. יתרה מכך, הרי שממילא, אין נתונה לבעל תפקיד יד חופשית ובלתי מבוקרת בביצוע תפקידו, ובית משפט מופקד בפיקוח ובקרה על כלל פעולותיו (רע"א 6280/22 ענבר נ' עו"ד אופיר נאור נאמן אידיבי חברה לפתוח בע"מ (בפירוק), פסקה 37 (18.04.2023)) – וחזקה כי יעשה כן, גם בעניין זה. משכך, די לי בהצהרת הנאמן על מנת לאיין את חששה של המבקשת, שמה תמצא עצמה מול שוקת שבורה.

וכך גם, לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו ביחס לסיכויי הערעור. כפי שהודגש, קביעותיו של בית משפט השלום לעניין החיוב הכספי, התבססו על חוות דעת מומחה, אשר מונה בהסכמת הצדדים; המבקשת לא העבירה במועד שאלות הבהרה למומחה; וכן נמנעה מלהגיב לאמור בבקשת הנאמן מיום 24.04.2023, ממנה עלה כי המבקשת לא גילתה נכונות לבצע את התיקונים המנויים בחוות הדעת. למעשה, הבקשה לביטול החלטת החיוב ולמתן ארכה להגשת שאלות הבהרה למומחה שהוגשה על-ידי המבקשת ביום 29.06.2023, התקבלה בכפוף להשבת כספים ששולמו לה. אולם, גם הזדמנות זו לא השכילה המבקשת לנצל.

בהינתן כל הללו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני סבור כי נפל פגם בקביעת בית משפט קמא לפיה, על-פני הדברים, נראה בשלב זה כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים. לבטח, אין בהם כדי להתגבר על שיקולי מאזן הנוחות המפורטים לעיל. האמור מתחדד בשים לב להתנהלותה הדיונית של המבקשת כפי שתוארה לעיל ושפורטה על-ידי בית משפט השלום, אשר לכל הפחות, מעוררת קושי.

20.סוף דבר – הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא; משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.