רע"א 7998/05 קיבוץ עינת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. רשות שדות התעופה

1.בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ה' גרסטל) מיום 22.7.05, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להאריך את תוקפו של סעד זמני לתקופת הערעור שניתן על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' סורוקר) בהחלטה מיום 25.5.05.

2.בין הצדדים מתנהל סכסוך בנוגע למקרקעין (להלן: האדמות ) שבבעלותו של המשיב 2 (להלן: המנהל ) ואשר מוחכרים למשיבה 1 (להלן: הרשות ), לגביהם נערכו מספר חוזים (להלן: החוזים ) בין הרשות למבקשות (להלן: הקיבוצים ). על פי החוזים, התחייבו הקיבוצים לעבוד את האדמות כנגד סכום כסף שקיבלו כל שנה מהרשות. ביסוד הסדר זה עמד האינטרס של הרשות שהאדמות תעובדנה באופן שיביא להרחקתן של ציפורים מנמל התעופה, ומנגד, האינטרס של הקיבוצים לעבוד את האדמות.

חוזים אלו, אשר הראשונים שבהם נערכו בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, הסדירו את היחסים בין הצדדים לתקופות מוגבלות. מעת לעת אמורים היו הצדדים לחדש את החוזים – כל קיבוץ את החוזה שלו עם הרשות – אך בפועל היו גם תקופות ארוכות בהן הצדדים פעלו על פי החוזים שתוקפם פג מבלי שחודשו באופן פורמאלי.

בשנת 2004 החליטה הרשות שלא לחדש את החוזים. תחת זאת החליטה לפרסם מכרז לאיתור מתקשרים חדשים אשר יהיו מוכנים לשלם לרשות עבור הזכות לעבוד את האדמות. זאת, תחת ההסדר שהיה קיים על פי החוזים, לפיהם הרשות היתה משלמת לקיבוצים עבור ניהולן ועיבודן של האדמות.

3.משהחליטה הרשות לפרסם מכרז אשר עשוי להביא לפינוים של הקיבוצים מהאדמות, עתרו הקיבוצים לבית משפט השלום בתובענה לקבלת סעד הצהרתי, לפיו הקיבוצים הם בעלי זכויות באדמות – זכויות שכירות או שימוש או רשות או זכויות חוזיות ביחס לאדמות. התובענה נועדה, כפי שציין בית משפט השלום, לתקוף את החלטתה של הרשות לפרסם מכרז, אך התמקדה בטיב זכויותיהם של הקיבוצים. בפועל ביקשו הקיבוצים מבית המשפט לקבוע כי בידיהם זכויות ביחס לאדמות, זכויות אשר תעמודנה כמכשול לפרסום המכרז.

4.בית משפט השלום דחה את התובענה, תוך שבחן את לשונם של החוזים על רקע כלל היחסים שנוצרו בין הצדדים, לרבות אופן ביצועם של החוזים בפועל. כאמור, היו תקופות ארוכות בהן הקיבוצים המשיכו לעבוד את האדמות, אף שתוקפם של החוזים פג מבלי שחודשו באופן פורמאלי. בית המשפט קבע, כי על אף הגמישות וחוסר הפורמאליות שאפיינו את היחסים, לא ניתן להסיק כי לקיבוצים נוצרו זכויות מיוחדות ביחס לאדמות, בפרט על רקע לשונם הברורה והחד משמעית של החוזים, בהם נאמר בפירוש כי זכויותיהם של הקיבוצים מוגבלות לתקופות קצובות וכי בתום התקופה החוזית עליהם להתפנות מן האדמות.

5.עם מתן פסק הדין ביקשו הקיבוצים סעד זמני נגד המשך הליכי המכרז. זאת, על מנת לאפשר הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום נעתר לבקשה אך הגביל את הסעד הזמני עד להגשת הערעור. בפועל הוגש ערעור כאמור, ועמו בקשה לקבלת סעד זמני עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שעניינה סעד זמני נגד המשך הליכי המכרז עד להכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, החלטתי ליתן רשות, לדון בבקשה כבערעור וליתן את הסעד הזמני המבוקש. למסקנה זו הגעתי הן מתוך בחינת סיכויי הערעור והן מתוך בחינת מאזן הנוחות.

אשר לסיכויי הערעור. אכן, בין הקיבוצים לרשות נערכו חוזים בכתב. חוזים אלו קבעו במפורש כי הקיבוצים רשאים להכנס לאדמות – כקבלנים עצמאים – על מנת לבצע עבודות חקלאיות שמטרתן הברחת ציפורים. אולם אין ספק – וכך גם קבע בית משפט השלום – כי החוזים בכתב היוו רק רכיב אחד של מערכות היחסים ארוכות הטווח בין הקיבוצים לרשות. בפועל, מעמדם של הקיבוצים היה מעט שונה מזה של קבלנים עצמאים להספקת שירותים להברחת ציפורים. בפועל האדמות שימשו לקיבוצים כאדמות חקלאיות במשך שנים רבות. כפי שציין בית משפט השלום בהחלטתו בעניין הסעד הזמני, ניתן לראות את השאלה המתעוררת כאן – שאלה של פרשנות חוזה – כשאלה עובדתית בה לא נוטה הערכאה שלערעור להתערב. ברם, לטעמי, השאלה העובדתית אינה אלא נגזרת משאלות משפטיות בדיני פרשנות חוזים. משכך, ומבלי להביע כל עמדה לגופן של שאלות אלו, איני סבורה כי ניתן לקבוע כי הערעור חסר סיכוי.

7.אשר למאזן הנוחות. המשך הליכי המכרז עשוי להביא לפינויים של הקיבוצים מהאדמות. בהתחשב בתקופה הארוכה – למעלה מעשרים שנה – שהקיבוצים מעבדים את האדמות, סבורני שמן הראוי לאפשר לקיבוצים למצות את ההליכים המשפטיים שנועדו להוכיח את זכויותיהם ביחס לאדמות.

מנגד, לא מצאתי כי מתן הסעד יגרום לרשות נזקים שאינם ניתנים לפיצוי כספי. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט, הקיבוצים ממשיכים בינתיים לעבוד את האדמות. גם לא ניטען שהקיבוצים אינם מבצעים כראוי את המוטל עליהם לצורך הרחקת הציפורים. לא קיימת אפוא סכנה מצד הפרעות הציפורים ואין אפוא בהקפאת הליכי המכרז כדי לגרום לרשות נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי. אשר לנזקים כלכליים שייגרמו לרשות עקב מתן הסעד והקפאת המכרז, ניתן יהיה לפצות על אלו עם פקיעת הסעד. הגעתי אפוא למסקנה כי אי מתן הסעד ייסב לקיבוצים נזקים בלתי הפיכים העולים על הנזקים אשר ייגרמו לרשות אם יינתן הסעד.

8.מהנימוקים המפורטים החלטתי אפוא לקבל את הערעור ולהותיר את הצו שניתן על ידי ביום 24.8.05 בתוקף עד להכרעה בערעור, כנגד המשך הפקדתו של ערבון כספי או ערבות בנקאית בסך של 50,000 ש"ח.

המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים בסך של 13,000 ש"ח.