רע"א 8026/02 אסתר הרץ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

1.המשיב מס' 1 (להלן– "הבנק") הלווה למבקשת סכום של 225,000 ש"ח, שאותו התחייבה לפרוע בשיעורים (להלן- "ההלוואה"). כביטחון לפירעון ההלוואה משכנה המבקשת לטובת הבנק נכס מקרקעין (להלן- "הנכס"), וחשבון העו"ש שלה חויב בתשלומים חודשיים על חשבון המשכנתא. המבקשת לא עמדה בהתחייבותה, ולפיכך נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא בגין קרן חוב בסכום של 305,222 ש"ח, המורכבת מיתרת חובה בחשבון העו"ש בסך של 74,513 ש"ח, יתרת ההלוואה שלא נפרעה בסכום של 220,690 ש"ח וכן סכום של 10,000 ש"ח בגין ערבויות. בעקבות הליכים שונים בלשכת ההוצאה לפועל נעשה בין בעלי הדין הסדר פשרה (להלן – "הסדר הפשרה") ולפי סעיף 1 שבו מונה עו"ד אברהם דויטש, המשיב מס' 2, להיות כונס נכסים לנכס. בסעיף 2 להסדר הפשרה נקבעו דרכי הפרעון: "החייבת תפרע את חובה כמפורט ביתרת החובה בסך של 110,000 ש"ח באופן כדלקמן: א. סך של כ-45,000 ש"ח ישולם עד ליום 20.6.95; ב. סך של כ-33,000 ש"ח ישולם עד ליום 1.9.95; ג. סך של כ-15,000 ש"ח ישולם עד ליום 1.9.95 לצורך תשלומי המשכנתא המתייחסים לחודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר 1995; ד. סך של כ- 33,000 ש"ח ישולם עד ליום 1.12.95". בסעיפים 4 ו-5 נאמר: "הצדדים מסכימים בזאת כי כל עוד החייבת עומדת בתנאי הסדר זה, לא יפעל כונס הנכסים למימוש הבית". "5. החייבת מצהירה ומסכימה בזאת כי במידה ולא תעמוד בתנאי הסדר זה, לאחר שינתן לה האפשרות של 7 ימים, לתיקון ההפרה, יוכל כונס הנכסים לפעול בכל צורה לצורך מימוש הבית במסגרת כינוס הנכסים".

המבקשת שילמה את הסכומים הנקובים בהסדר הפשרה; אולם, משסיימה לשלמם המשיך הבנק בהליכי מימוש המשכנתא. המבקשת העלתה טענת "פרעתי" וביקשה לבטל את ההליכים. כפי שטענה, בא הסדר הפשרה לסלק את מלוא סכום החוב שבגינו ננקטו הליכי מימוש המשכנתא ולא רק את סכום יתרת החובה בחשבון העו"ש (שגדלה בינתיים מ-74,513 ש"ח ל- 110,000 ש"ח).

ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (כבוד הרשמת ד' ורד), בהחלטתו מיום 7.10.01, דחה את טענת המבקשת וקבע כי הסדר הפשרה בא לסלק רק את יתרת החובה בחשבון העו"ש בסך 110,000 ש"ח ולא את מלוא סכום החוב. המבקשת ערערה לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על החלטת ראש ההוצאה לפועל. מסקנתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן), בפסק דינו מיום 18.6.02, היתה כמסקנתו של ראש ההוצאה לפועל ולפיכך דחה את הערעור.

2.תמצית הנמקתו של בית המשפט המחוזי היתה כי: "בין אם נבחן את אומד דעתם של בעלי הדין בהסתמך על לשונו של החוזה ובין אם נבקש להגיע לחקר כוונתם בהסתמך על נסיבות חיצוניות, המסקנה היא כי הסדר הפשרה לא נועד לסילוק מלוא חוב ההלוואה של המבקשת כלפי הבנק, אלא רק לסילוק יתרת החובה של המבקשת עד לאותו מועד בלבד". זאת מן הטעמים הבאים: לא צוין בהסדר הפשרה כי הוא בא במקומו של הסכם ההלוואה, כי נועד לסילוק סופי של החוב או כי בתום התשלומים על פיו תוסר המשכנתא; הסכום הנקוב בהסדר הפשרה הוא הסכום של יתרת החובה בחשבון העו"ש במועד עריכת הסדר הפשרה; אין בפרשנותה של המבקשת להסדר הפשרה היגיון עסקי או כלכלי, "שהרי אין כל הסבר הגיוני להסכמת הבנק להסדר שבסיומו יקבל כ-125,000 ש"ח בלבד, בעת שיתרת ההלוואה עמדה באותו מועד על 197,932 ש"ח ויתרת החובה בחשבון העו"ש על סכום של כ-110,000 ש"ח, וזאת כאשר החוב המובטח במשכנתא על נכס שערכו עולה על 300,000 דולר".

המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

3.בבקשתה טוענת המבקשת כי לשונו ונסיבות כריתתו של הסדר הפשרה מעידים על כך שבא לסלק את מלוא חובה. בין היתר טוענת היא, כי במבוא להסדר הפשרה נאמר ש"ברצון החייבת להגיע להסדר פשרה לתשלום חובה", בלי להתייחס לחוב מסוים מתוך החוב הכולל. כמו כן לא נכללו בהסדר הפשרה "תניות צופות פני עתיד", כגון תניה המסדירה את המשך "תשלומי המשכנתא" הנזכרים בסעיף 2ג להסדר הפשרה, שמכך יש ללמוד שבתום התשלומים הנקובים בו, יבואו לקיצם חובות המבקשת לבנק. על כך מלמדת, לטענתה, גם הוראת סעיף 4 להסדר הפשרה המונעת את מימוש המשכנתא בתקופת פרעון יתרת חוב העו"ש. בכך תומך גם פרק הזמן הממושך שחלף מאז ששילמה את התשלומים לפי הסדר הפשרה ועד שחידש הבנק את ההליכים. המבקשת מוסיפה וטוענת, שיש היגיון כלכלי בפרשנותה להסדר הפשרה, והוא שהבנק היה מעוניין בפשרה בשל הקשיים בניהול ההליכים נגד המבקשת, שהיא תושבת חוץ. טענה נוספת בפי המבקשת, כי הסדר הפשרה נוסח על ידי המשיב מס' 2, שהוא עו"ד מטעם הבנק, ולפיכך יש לפרש אותו נגד מנסחו ולבכר את הנוסח המיטיב עמה.

4.דין הבקשה להידחות.

בלב המחלוקת שלפנינו עומדת פרשנותו של הסדר הפשרה; וביתר דיוק, השאלה אם בא לסלק את מלוא חובותיה של המבקשת לבנק, או רק את יתרת החובה שבחשבון העו"ש. על שאלה זאת ניתן, לכאורה, להשיב כך או כך, אולם ראש ההוצאה לפועל – ובעקבותיו בית המשפט המחוזי – סברו שהפרשנות הנכונה היא כגרסת הבנק ולא כגרסת המבקשת. מדובר, אפוא, בחילוקי דעות בדבר פרשנותו של הסכם שנעשה על רקע נסיבותיה של פרשה מיוחדת ולמטרה מסוימת. ההכרעה מעוגנת באותן נסיבות, אין לה חשיבות כללית מבחינה משפטית או ציבורית ואין בה כדי להשפיע על הדיונים בפרשות אחרות או על תוצאותיהם (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). די בטעמים אלה כדי לא להרשות דיון בערכאה שלישית, אפילו הייתי סבור שיש לפרש את הסדר הפשרה בדרך שונה מזאת שפירש אותו בית המשפט המחוזי (ראו: רע"א 1066/99 רבידות בע"מ נ' אורבך ( טרם פורסם)).

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.