פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8068/15
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
אסטל בן עמי
נ ג ד
המשיבים:
1. כונס הנכסים הרשמי
2. עו"ד רוני דובר, נאמן על נכסי החייב
3. אילן בן עמי, בפשיטת רגל
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בפש"ר 3095/06 מיום 26.10.2015 שניתנה על-
ידי השופטת ע' כהן
בשם המבקשת:
עו"ד שלום פוריס
בשם המשיב 1:
עו"ד הילה ברקי
בשם המשיב 2:
בעצמו
החלטה
1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.10.2015 בפש"ר 3095-06 (השופטת ע' כהן ), בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת לקציבת דמי מזונות, כמפורט להלן.
רקע
2.הרקע לבקשה שלפנַי ארוך (מדי) ומורכב. להלן בקיצור נמרץ העובדות הצריכות לצורך הכרעה בבקשה. המבקשת היא גרושתו של המשיב 3 (להלן: החייב ), המוכרז למן שנת 2007 כפושט רגל, ולהם ארבעה ילדים משותפים. בשנת 2008 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לקציבת דמי מזונות, בהתבסס על הסכם גירושין שנערך בינה לבין החייב בשנת 2004, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. במסגרת ההסכם נקבע כי על החייב לשלם למבקשת דמי מזונות בסך של 10,000 ₪ בכל חודש. במסגרת ההסכם הוקנו למבקשת נכסי מקרקעין השייכים לחייב (להלן: הדירה ו הבית ; חשיבותו של פרט זה לענייננו תבואר להלן ). המשיב 2 (להלן: הנאמן ) התנגד לבקשה לקציבת דמי מזונות, המשיב 1 (להלן: הכנ"ר ) כלל לא הגיש את תגובתו לבקשה, ובמשך מספר שנים נשארה הבקשה תלויה ועומדת, לפני מספר מותבים, מבלי שניתנה החלטה בעניינה.
3.ביום 16.4.2009 ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין בתובענה שהגישה אחת מן הנושות של החייב. באותו עניין ביקשה הנושה ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם הגירושין בין החייב למבקשת לא נעשה אלא לצורך 'הברחת' נכסי החייב, ובכלל זה הדירה והבית, במטרה להתחמק מתשלום חובותיו. בית המשפט קיבל את הטענה כי העברת הדירה והבית לחזקתה של המבקשת נעשו למראית עין בלבד, וקבע כי החייב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בהם. ערעור על פסק הדין נדחה, והנאמן ביקש אפוא לפעול למימושם של הדירה והבית. המבקשת מצדה התנגדה למימוש בנימוקים שונים, בין היתר מן הטעם שלחייב יש חוב מזונות כלפיה בשיעור גבוה, כדי מאות אלפי ₪. ביום 11.12.2012 ניתנה החלטה בעניין מימוש הנכסים, ובה אימץ בית המשפט המחוזי את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום ביחס להסכם הגירושין, קבע כי אין בסיס לטענותיה של המבקשת על חוב מזונות של החייב כלפיה, והורה על מימוש הדירה והבית.
4.מספר שנים לאחר מכן, ביום 5.1.2015, הגישה המבקשת 'בקשה למתן החלטה בבקשותיה לקציבת מזונות'. בקשה זו הוגשה על רקע החלטת בית המשפט המחוזי, שניתנה מספר חודשים קודם לכן, בגדרה הורה לנאמן לפעול למימוש הדירה והבית (שמימושם התעכב מחמת התנגדויות שהגישו החייב והמבקשת), כמו גם על רקע התנגדותו של הנאמן לקציבת דמי מזונות. התנגדותו של הנאמן היתה נעוצה בין היתר בכך שלטענתו מתגוררת המבקשת בבית (אשר מחציתו, כאמור, נמצאת בבעלות החייב) מבלי לשלם שכר דירה, ואף משכירה יחידות דיור הצמודות לו, כאשר דמי השכירות נכנסים ל'כיסה הפרטי' ולא לקופת הכינוס. בבקשתה קובלת המבקשת על התנהלותו של הנאמן, אשר מחד גיסא מתנגד לקציבת דמי מזונות בטענה כי היא 'מתעשרת' מדמי השכירות על חשבון קופת הכינוס, אך מאידך גיסא לא פעל במשך שנים לשם קבלת צווים מבית המשפט בהקשר זה.
5.ביום 26.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בהתבסס על שלושה טעמים מרכזיים: ראשית , בחינת התנהלותה של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל לאורך השנים, שלא שבה ועמדה על בקשתה, מלמדת כי היא
"זנחה את הבקשה לקציבת מזונות"
(פסקה 15); שנית ,
"גם אם המבקשת לא זנחה את בקשתה, הרי בהחלטת כב' השופט מוסק מיום 11.12.12 ניתן מענה לטענותיה בכל הנוגע למזונות"
(פסקה 16); שלישית ,
"העובדה שהמבקשת נהנתה במשך השנים מדמי שכירות שהתקבלו מהשכרת יחידות הדיור הצמודות לנכס ברחוב בר און [הבית – נ' ס'] והעובדה שהמבקשת לא נזקקה למזונות במהלך השנים, תומכים בכך שאין מקום לקציבת מזונות"
(פסקה 19).
מכאן הבקשה שלפנַי.
עיקרי טענות הצדדים
6.לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי זנחה את בקשתה לקציבת דמי מזונות, וכל עוד היתה בקשתה תלויה ועומדת לא היה עליה לשוב ולהגיש בקשות חוזרות ונשנות בעניין. כמו כן, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.12.2012 כבר הכריעה בסוגיית קציבת דמי המזונות. לטענתה, החלטה זו מבוססת על "טעויות עובדתיות קיצוניות" , מה גם שהיתה בבחינת 'אוביטר' בלבד (שכן הדיון באותה החלטה נסוב סביב סוגיית מימוש הבית). בנוסף, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה לגופה, נוכח טענות הנאמן שלפיהן לא שילמה המבקשת לקופת הכינוס את דמי השכירות בגין השימוש בחלקו של החייב בבית. לטענתה, איזון זה שערך בית המשפט המחוזי בין 'זכויותיה' ל'חובותיה', נעדר בסיס עובדתי, ונעשה מתוך הסתמכות על קביעותיו הלכאוריות של הנאמן, ללא שנשמעה עמדתה בעניין, ומבלי להתייחס למחדלו של הנאמן, שלא פעל במשך השנים לגבות את דמי השכירות.
7.מנגד , הנאמן והכנ"ר (שתגובותיהם הוגשו בנפרד, אך תורף דבריהם זהה) טוענים כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף, הן לגופה: לדחות על הסף – שכן המבקשת מושתקת מלשוב ולהעלות את סוגיית קציבת דמי המזונות לאחר שבית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.12.2012 – החלטה שנעשתה חלוטה – כבר דן בבקשה ודחה אותה; לדחות לגופה – נוכח דמי השכירות שמשלשלת המבקשת לכיסה במהלך השנים שלא כדין; התנהלותה במסגרת ההליך, ובפרט היותה שותפה להברחת נכסיו של החייב; והעובדה שילדיהם של החייב והמבקשת כבר בגירים, למעט הבת הצעירה, שאף היא כבר בת 16 שנים.
דיון והכרעה
8.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובות שניתנו לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות.
9.מוכן אני להניח לטובת המבקשת כי אמנם, כדבריה, לא זנחה במשך השנים את בקשתה לקציבת דמי מזונות. אף מוכן אני להניח כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 11.12.2012 לעניין קציבת דמי המזונות נעשו אגב אורחא בלבד. אלא שגם כשאלו פני הדברים, אינני מוצא הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן.
10.כידוע, על-פי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, קציבת מזונות במסגרת הליך פשיטת רגל נעשית בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט: "הקצבת מזונות לפי סעיף 128 היא למעשה סיומו של הליך דו-שלבי. השלב הראשון מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה אשר פוסק סכום מזונות שהיה על החייב לשלם אילו היה סולבנטי. בשלב השני, עליו מופקד בית המשפט של פשיטת רגל, נערך איזון בין הזכאי למזונות לבין שאר נושי החייב... במסגרת האיזון שעורך בית המשפט של פשיטת רגל בין זכויות הצדדים השונים, עליו ליתן דעתו לסכום החובות של החייב, לסכום המזונות שעל החייב לשלם מדי חודש, לסכום שבקופת פשיטת הרגל וכן להכנסותיו של החייב" (רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני (21.2.2013) פסקאות 7-6). בנדון דידן התבססה הבקשה לקציבת דמי מזונות על הסכם הגירושין שערכה המבקשת עם החייב בשנת 2004, שלו ניתן תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. כאמור, בית משפט השלום כבר קבע כי הסכם זה, ככל שהוא נוגע להעברת הזכויות למבקשת בבית ובדירה, נעשה למראית עין בלבד. בכך יש מטבע הדברים כדי להשליך גם על טיבו של הסכם זה ככל שהדבר נוגע לדמי המזונות שנקבעו בו, סך של 10,000 ₪ בכל חודש (הנאמן עמד על כך בתגובתו בהרחבה).
11.מכל מקום, גם בהנחה שלא נפל פגם בהסכם הגירושין, הרי שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, המאזנת אל נכון בין זכויות הצדדים השונים בנסיבות העניין. כפי שציינו הנאמן והכנ"ר, מזה זמן רב שהחייב אינו מעביר תשלומים לקופת הכינוס, שבה מצויים 22,750 ₪ בלבד ('טיפה בים' לעומת שיעור חובותיו הגבוה). קציבת דמי מזונות במצב דברים זה, גם בשיעור נמוך מזה הקבוע בהסכם הגירושין, משמעותה הטלת תשלום מזונות ילדיו של החייב על הנושים, תוצאה בלתי-רצויה ובלתי-צודקת. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בענייננו, כאשר המבקשת נוטלת לכאורה לכיסה משך תקופה ארוכה, שלא כדין, את חלקו היחסי של החייב בדמי השכירות, תחת אשר תעבירם לקופת הכינוס, נתון בעל חשיבות בבחינת מאזן הזכויות שבין הצדדים. אכן, 'מאזן' זה שבין דמי השכירות לדמי המזונות אינו מבוסס על תחשיב כלכלי מדויק. ברם, סבורני כי המבקשת אינה יכולה להיבנות מטענה זו שעה שהיא עצמה לא היתה גלויה עם הנאמן באשר להכנסותיה מדמי השכירות, ולא העבירה ולוּ חלק מהם לקופת הכינוס (אף שלאור פסק הדין של בית משפט השלום אין חולק כי כך צריך להעשות).
12.סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות הנאמן והכנ"ר בסך של 5,000 ₪; מחצית לכל אחד.
ניתנה
היום, כ' באדר א התשע"ו (29.2.2016).
ש
ו פ ט