רע"א 8075/15 פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' אברהם, ד' צרפתי ו-י' בן-חמו ) מיום 22.10.2015 בע"א 53365-05-15 בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ט' ערפאת ) מיום 5.4.2015 בת"א 51925-07-10.

רקע והליכים קודמים

1.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, עברה המבקשת טיפולי הקרנות כנגד מחלת הגזזת בה חלתה. בשנת 2001 הגישה המבקשת תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת ), במסגרתה טענה כי היא סובלת ממחלות שונות כתוצאה מטיפולי ההקרנות שעברה. בשנת 2007 התגלה בגופה של המבקשת גידול מסוג מנינגיומה שגרם להתכווצויות בפלג גופה הימיני. הגידול הוסר בניתוח באותה השנה. בחודש יולי 2010 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום, בעילה של הפרת חובת היידוע מצד המשיבה 1 (להלן: המדינה ). בכתב התביעה נטען, כי המדינה לא הזהירה את המבקשת מן התוצאות הצפויות של ההקרנות, ובין היתר מהאפשרות להתפתחות גידולים מסוג הגידול שהתפתח בגופה. עוד נטען, כי אילו הייתה המדינה מיידעת את המבקשת בסיכון המוגבר לחלות במנינגיומה, הייתה המבקשת מבצעת בדיקות הדמיה באופן קבוע, כך שהגידול היה מתגלה בשלב מוקדם, שבו נדרש ניתוח פשוט יותר מהניתוח שעברה. המבקשת גם טענה לנזק ראייתי שנגרם לה בשל אי מסירת המידע. לרקע האמור, תבעה המבקשת לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה בניתוח ובגין הסבל שנגרם לה, וכן בגין פגיעה באוטונומיה.

המדינה טענה בכתב הגנתה, כי אין היא חבה בחובת היידוע וכי אין מקום לקבוע חובת יידוע גורפת וכללית שתגרום לבהלה בציבור הרחב. בנוסף, שלחה המדינה הודעת צד ג' למשיבה 2 בטענה כי המבקשת טופלה במרפאותיה.

2.

בית משפט השלום קבע כי קיימת למדינה חובת יידוע, וכי המדינה הפרה חובה זו, אך מנגד נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שנגרם לה נזק עקב אותה הפרה. בהסתמך על העדויות וחוות הדעת שהונחו בפניו, קבע בית המשפט כי הרופאים שטיפלו במבקשת לא היו ממליצים על ביצוע בדיקת הדמיה גם אם הייתה המדינה מיידעת אותם באפשרות להתפתחות מנינגיומה, וכי גם המבקשת עצמה לא הייתה יוזמת בדיקות לגילוי מוקדם. בנוסף נקבע, כי גם אם הייתה המנינגיומה מתגלה בשלב מוקדם יותר, הרי שעל פי המקובל באותה עת, לא היו הרופאים שטיפלו במבקשת ממליצים על ביצוע ניתוח עד להופעת התסמינים הקליניים שבעטיים נותחה בסופו של דבר. כמו כן, סבר בית המשפט כי אין מקום לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, מכיוון שלא הוכח כי נגרם למבקשת כעס או תסכול עקב אי הפרסום.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום נדחה על-ידי בית משפט קמא. בפסק הדין נקבע, כי על אף שבית משפט השלום לא דן בטענת ההתיישנות שהעלו המשיבות, יש בסיס לטענה זו. בית המשפט הביא בפסק הדין את דברי השופטת א' חיות בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (3.9.2015) (להלן: עניין איבי ), לפיהם "החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על-פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון" ( שם , פסקה 31). על-פי בית משפט קמא, משמעות הדבר היא ש"בחלוף 7 שנים ממועד הגשת תביעה לפי חוק הגזזת, לא ניתן, מפאת התיישנות, לבסס תביעות על הפרה של חובת היידוע, יהא הנזק אשר יהיה". מאחר שחלפו תשע שנים מהגשת התביעה לפי חוק הגזזת ועד הגשת התביעה מושא הבקשה, קבע בית המשפט כי חלף מועד ההתיישנות, ודי בכך כדי לדחות את הערעור.

טענות המבקשת בערעור נדחו גם לגופו של עניין. בית משפט קמא קבע כי הטענות בערעור הן נגד קביעות עובדתיות, שאותן ביסס בית משפט השלום על עדויות ועל חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, וכי לא נמצא בעניין דנא חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות אלו. נוכח האמור, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את המבקשת לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.

מכאן הבקשה דנא.

הבקשה דנא

4.

המבקשת טוענת בבקשה, כי יש להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר התיישנות התביעה, מאחר שקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסקי דין של בית המשפט העליון, ומאחר שטענת ההתיישנות כלל לא נטענה בסיכומי המשיבות ולא נדונה בבית משפט השלום. לחיזוק דבריה, מציינת המבקשת את פסק הדין שניתן בע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל (22.2.2012) (להלן: עניין מולהי ). באותו עניין, טענה המדינה כי חלה על תביעתו של מולהי התיישנות לפי סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מאחר שחלפו מעל לעשר שנים בין מועד התגלות הגידול הסרטני בגופו לבין יום הגשת התביעה. בית המשפט דחה את טענת המדינה וקבע כי התביעה לא התיישנה, מאחר שמחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה חל רק במקום שבו הרכיב העוולתי המתגלה באיחור הוא יסוד הנזק , ולא

קיומה של רשלנות כמו באותו מקרה. המבקשת טוענת כי עניין מולהי רלבנטי לענייננו, כיוון שבדומה למקרה דנא, גם באותו מקרה חלפו מעל לשבע שנים בין מועד הגשת התביעה לפי חוק הגזזת ועד להגשת התביעה מושא הערעור, אך באותו מקרה, כאמור, נדחתה טענת ההתיישנות (יוער, כי עניינו של מולהי נידון שוב בפני בית המשפט העליון במסגרת עניין איבי , לאחר שהוחזר לבית המשפט המחוזי). המבקשת טוענת, כי יש בדוגמא זו כדי ללמוד כי הפרשנות שניתנה בפסק דינו של בית משפט קמא לדברי השופטת חיות בעניין איבי היא שגויה, אינה סבירה, ולא ניתן להשאירה על כנה. המבקשת מוסיפה, כי לבקשה קיימת חשיבות ציבורית, כיוון שפסק הדין של בית משפט קמא אינו פוגע רק בזכותה הדיונית של המבקשת, אלא גם בזכותם של נפגעי גזזת רבים אחרים, שיאלצו להגיש את תביעתם לבית המשפט גם אם טרם התגבש נזקם במלואו, מחשש להתיישנות התביעה. המבקשת מציינת כי אין מדובר בחשש ערטילאי, וכי מאז ניתן פסק הדין על-ידי בית משפט קמא, כבר הגישו המשיבות מספר בקשות לדחיית תביעות דומות על הסף, בהתבסס על פסק הדין.

בנוסף, מלינה המבקשת על דחיית הערעור מבלי שנדונה הפגיעה באוטונומיה שנגרמה לה. לגישתה, חבותה של המדינה לפצותה בגין פגיעה באוטונומיה, וכן בגין הכאב והסבל שנגרמו לה, עולה הן מנסיבות המקרה והן מהשוואה לפסיקת בית המשפט העליון במקרים דומים. לבסוף, טוענת המבקשת כי נוכח חשיבותו הציבורית של הנושא, ונוכח מצבה של המבקשת, היה על בית המשפט להימנע מלחייבה בהוצאות המשיבות. יצוין, כי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע באשר לתשלום ההוצאות.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות אף מבלי שתידרש תשובה. משנדונה בבית משפט השלום תביעתה של המבקשת לגופה ונקבע, על בסיס העדויות וחוות הדעת שהיו מונחות בפני בית המשפט, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין אי היידוע לבין נזקה של המבקשת, ומשנקבע בבית משפט קמא, בדין, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום – התייתר הלכה למעשה הדיון בטענת ההתיישנות, וניתן לראות את קביעתו של בית משפט קמא לעניין זה כדברים שנאמרו "למעלה מן הצורך" וכאמרת אגב. המבקשת קיבלה את יומה בבית משפט, ולא עמדה בנטל להוכיח את יסודות תביעתה. על כן, גם אם נפלה שגגה בקביעתו של בית משפט קמא לעניין התיישנות התביעה, הרי שאין בכך בלבד כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס , פסקה 6 (4.12.2013)).

6.

לשם הזהירות אדגיש, כי אין בהחלטתי זו משום אימוץ מלוא קביעותיו של בית משפט קמא, ובפרט לעניין ההתיישנות. אזכיר, כי כפי שציינה המבקשת, ההלכה לעניין בחינת התיישנותן של תביעות נפגעי הגזזת נקבעה בעניין מולהי ובעניין איבי , ועל בתי המשפט להדריך עצמם לפי הכללים המחייבים שנקבעו באותם פסקי דין.

7.

סוף דבר, הבקשה נדחית. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתרת הבקשה לעיכוב תשלום ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא. משלא התבקשה תשובה בבקשה דנא, אין צו להוצאות.