רע"א 8081/17 פלוני נ. המחלקה לשירותים חברתיים - פרדס חנה

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ענ"א 46337-07-17, כב' השופטת א' אלון ), בגדרו נדחה ערעור על החלטת בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בחדרה (תנ"ז 23899-04-12, כב' השופטת ה' קרוואני ), במסגרתה הורה בית המשפט על הוצאת שני קטינים ממשמורת הוריהם (להלן: המבקשים ), והעברתם למשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותם בהתאם לצרכיהם. על פי החלטתי מיום 25.10.2017 עוכב פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

תמצית העובדות ולוז ההליכים

1.

המבקשים הם הורים לחמישה ילדים. המשפחה מוכרת לאגף הרווחה בפרדס חנה משנת 2000 על רקע בעיות אישיות ואלימות בין בני זוג, חשד לאלימות כלפי הילדים, קשיים בתפקוד ההורי, הזנחה הורית ובעיות במצבם הרגשי והתפקודי של הילדים. שני הקטינים, ילדיהם הקטנים של המבקשים – בן יליד שנת 2008 ובת ילידת שנת 2011 – מוכרים כקטינים נזקקים מיום 17.6.2012, על פי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן:

חוק הנוער ), ושוהים בבית המבקשים תחת צו טיפול והשגחה. מאז, לוו המבקשים והקטינים בליווי צמוד ומקיף על ידי שירותי הרווחה, באופן שבא לידי ביטוי במימון מלא של מעון יום, צהרון ומועדונית; המבקשים קיבלו הדרכה הורית לחיזוק ולהבניית הקשר בינם לבין הילדים והקטינים הופנו לטיפול של קלינאית תקשורת, לאבחון נוירולוגי ואף ניתן טיפול תרופתי לקטין.

החל בחודש אוקטובר שנת 2012 הגישו שירותי הרווחה בקשות חוזרות ונשנות לבית המשפט לנוער לשינוי דרכי הטיפול בקטינים ולהוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. זאת, בנימוק לפיו המבקשים אינם מיישמים את החלטות בית המשפט בנוגע לדרכי הטיפול שנקבעו בקהילה. בין היתר צוין, כי ממשיכים להתקבל דיווחים על אירועי אלימות בתוך המשפחה. כן דווח על הזנחה קשה. בשנת 2013 מונתה לקטינים אפוטרופא לדין והמבקשים חויבו להמשיך לשלב את הקטינים בתכנית הטיפולית שנקבעה ולשתף פעולה עם גורמי הטיפול. בדיון מיום 26.11.2013, חרף עמדת עו"ס לחוק הנוער לפיה יש להוציא את הקטינים ממשמורת המבקשים, ובין היתר, נוכח עמדת האפוטרופא לדין שלא הייתה חד משמעית, החליט בית המשפט לנוער לתת למבקשים הזדמנות נוספת, להותיר את הקטינים במשמורתם ולהפנותם, בהסכמתם, להדרכה במרכז ילדים-הורים. חרף האמור, בתסקיר מיום 28.4.2014 דווח על אירועי אלימות, הזנחה ועל פגיעה במצבם ההתפתחותי והרגשי של הקטינים. ניסיונות ליווי המבקשים והדרכתם בשתי מסגרות טיפול בקהילה לא צלחו עקב חוסר מוטיבציה וחוסר התמדה מצדם. לכן, חזרו גורמי הרווחה על עמדתם לפיה יש להוציא את הקטינים ממשמורת הוריהם ולהעבירם למשפחה אומנת. בית המשפט לנוער החליט ביום 18.5.2014 לתת למבקשים הזדמנות אחרונה למלא אחר הוראותיו. למרבה הצער, לא חל שינוי בתפקוד ההורי של המבקשים וגורמי הרווחה פנו שוב לבית המשפט לנוער על מנת להוציא את הקטינים ממשמורת המבקשים כדי ליתן לקטינים הזדמנות למציאות חיים בטוחה יותר ומכוונת לצרכיהם ההתפתחותיים. ביום 16.7.2015 נענה בית המשפט לנוער לבקשת המבקשים ליתן להם הזדמנות נוספת לעלות על דרך המלך.

בדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט לנוער ביום 10.1.2016 חל לראשונה מפנה בעמדתה של האפוטרופא לדין, והיא הצטרפה לעמדת גורמי הטיפול לפיה אין מנוס מהוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. המשפחה הופנתה לאבחון במכון "התבוננות" לשם בדיקת הנזק אל מול התועלת שתיגרם לקטינים בהוצאתם ממשמורת המבקשים. האבחון

מיום 22.5.2016 הצביע על דאגה רבה למצבם הנפשי וההתפתחותי של הקטינים בשל סיכון גבוה מאוד להמשך התפתחותם הרגשית התקינה. הפרוגנוזה בנוגע לבריאותם הנפשית הייתה שלילית. בהנחה שלא יהיה שיפור ניכר באינטראקציה בין המבקשים לקטינים הומלץ לשקול את הוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. נוכח האמור בתסקיר ובחוות דעת פסיכולוגיות של הקטינים ובעקבות דיון נוסף, החליט בית המשפט לנוער ביום 7.7.2016 על הוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. נקבע, כי חיים של קטינים בצל אם דיכאונית מצד אחד ואב אלים מצד שני, הוא מתכון לפגיעה מוחשית בטווח הקצר והארוך, וכי העדפת רצון המבקשים, שניכר שהם אוהבים מאוד את הקטינים ונלחמים למענם, תהיה פגיעה חמורה וממשית בטובתם של הקטינים. המבקשים ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה

(כב' השופט ח' שרעבי ), שהחליט ביום 12.9.2016 להעניק למבקשים "הזדמנות אחרונה נוספת" לשיתוף פעולה בקבלת טיפול משפחתי. המשפחה הופנתה אפוא לטיפול והדרכה במסגרת המרכז הטיפולי "מיכאל" והחלה בפגישות בראשית חודש אוקטובר 2016. שיתוף הפעולה של המבקשים בתקופת הטיפול במרכז "מיכאל" היה מוגבל ובא לידי ביטוי באיחורים רבים, ביטולים וחוסר הבנה של המסגרת הטיפולית ומטרותיה. בהמשך, הביעו המבקשים התנגדות להמשך הטיפול. לכן, ביום 12.6.2017 הוגשה בקשה נוספת לבית המשפט לנוער להוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים.

בתום דיון מיום 6.7.2017 הורה בית המשפט לנוער (כב' השופטת ה' קרוואני ) על הוצאת הקטינים ממשמורת הוריהם והשמתם במסגרות חוץ ביתיות. בית המשפט קבע כי השנה החולפת הייתה שנת מבחן, שהמבקשים לא עברו למרבה הצער. בית המשפט לא התעלם מהעובדה שהקטינים התקדמו במהלך השנה החולפת. נפסק כי "לו המשפחה הייתה מתגייסת בהתאם להמלצת גורמי הטיפול התוכנית הטיפולית בנווה מיכאל הדברים היו נראים אחרת". בית המשפט הוסיף כי החלטה בדבר הוצאת קטין מן הבית היא החלטה קשה הפוגעת בזכות היסוד של המבקשים ובאוטונומיה המשפחתית לגידול הילדים בתוך המשפחה וכי אין החלטה כואבת כהחלטה המורה על הוצאת קטינים ממשמורת הוריהם. עוד נכתב כי במקרה דנן הבעיה של המבקשים היא בהתארגנות – הקטינים לא מגיעים בזמן למסגרות החינוכיות ונשכחים בהן מפעם לפעם. נפסק, כי קיימת אפשרות שדווקא סידור חוץ ביתי ייטיב עם הקטינים ויאפשר למבקשים להמשיך בחייהם בעבודה ובפרנסה ללא בעיות התארגנות סביב לקיחת הקטינים למסגרות והוצאתם. בית המשפט הוסיף כי "ניסיון העבר מלמד בתיק זה כי סביב כל דיון משפטי המשפחה מתארגנת ומצליחה לגשר על הפערים אך מהר מאוד המחויבות שלהם לטיפול דועכת, דבר שחוזר על עצמו במשך כל השנים". על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ביום 20.9.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' אלון ) את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט לנוער. נקבע, כי ההחלטה מנומקת ומבוססת כדבעי, מעוגנת בחוות דעת מקצועיות, בדיווחים שוטפים של משרד הרווחה, באבחונים פסיכולוגיים ובהחלטות קודמות. נפסק, כי אין חולק כי עיקרון האוטונומיה המשפחתית הוא בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. ואולם, עיקרון זה כפוף תמיד לצרכיו של הילד, לזכויותיו ולטובתו. בית המשפט המחוזי שוכנע כי במקרה דנן מוצו כל האפשרויות וההזדמנויות שניתנו למבקשים, אך לדאבון הלב, חרף הצהרת המבקשים כי ישתפו פעולה עם גורמי הטיפול השונים, במבחן "השטח", נמנעו מלשתף פעולה באופן עקבי והתקשו להפנים את התכנים הטיפוליים ואת הצורך בהם. נפסק, כי קיים חשש שמתן הזדמנות נוספת יביא להחמרה במצבם של הקטינים, חשש המגובה בחוות דעת מקצועיות ועדכניות. לפיכך, נקבע כי אין מקום לערוך ניסיון נוסף, שכן "מצוקתם הרגשית של הקטינים זועקת, חרף המעטפת הטיפולית הנרחבת שניתנה למשפחה". הובהר, כי השינוי שחל בקטינים הוא "איטי וקטן" – נוכח שילובם במסגרות טיפוליות וחינוכיות מבוקר ועד ערב – וכי מצבם של הקטינים נותר מדאיג. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה.

טענות הצדדים

המבקשים

2.

לטענת המבקשים, בקשתם מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות, ציבוריות וחוקתיות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. זאת, נוכח הצורך בבחינת עילות הנזקקות שבחוק הנוער, המתייחסות לפגיעה העלולה להיגרם לקטינים כתוצאה מהזנחה רגשית, להבדיל מסיכון פיזי או בשל התעללות מצד ההורים. לדבריהם, מדובר בעילות עמומות, המוגדרות בחוק הנוער כעילות סל, באופן המותיר לבית המשפט ולרשויות הרווחה שיקול דעת רחב בפרשנות התנהגות ההורה כמו גם שלומו הנפשי של הקטין. המבקשים מזכירים את קיומה של החזקה לפיה טובת הקטין היא כי יוחזק בידי הוריו הטבעיים מתוך הנחה לפיה שימור הקשר הטבעי בין הורה לילדו הוא חיוני להתפתחות התקינה של הילד. לדידם, צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל – מוצא אחרון – לשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו. פגיעה כאמור בזכויות ההורה אפשרית רק במידה שהיא מידתית; צריכה להיות הלימה בין רמת הנזקקות לאמצעים הנדרשים.

לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי במקרה דנן אין מדובר בנזקקות ברמה החמורה ביותר הדורשת שימוש באמצעי הקיצוני ביותר. המבקשים מעידים על עצמם כי הם אנשים עובדים, נורמטיביים. לדבריהם, הבקשה להוצאת הקטינים ממשמורתם הוגשה בשל שיתוף פעולה חלקי והפנמה חלקית שלהם את המלצות שירותי הרווחה ולא בשל העדר מסוגלות הורית. לטענת המבקשים, חוסר שיתוף הפעולה החלקי נובע מקשיי הפרנסה עימם הם מתמודדים וכן נוכח אכזבה וחוסר אמון שלהם בשירותי הרווחה. לדברי המבקשים, הם עשו מאמצים גדולים לשתף פעולה. לטענתם, ניתן היה לפנות למוצא אחר בטרם יינקט אמצעי הקיצון של ניתוק הקטינים מהוריהם ומאחיהם באמצעות קביעת איש קשר מוסכם מטעמם, שתפקידו יהיה לתאם בין שירותי הרווחה לבינם. זאת, בהינתן המצב שאינו ברמת נזקקות גבוהה. המבקשים מדגישים כי הקטינים התקדמו בשנה החולפת. הם מפנים בהקשר זה לדו"ח חינוכי שנכתב בעניינו של הקטין ולסיכום שנכתב אודות הקטינה. לדבריהם, העובדה שבמסגרת הטיפול בקהילה מצבם של הקטינים השתפר מצדיקה המשך טיפול במסגרת הקהילה ואין הצדקה להוצאתם מביתם. המבקשים מבהירים כי הם מבינים את הצורך של הקטין בטיפול תרופתי וימשיכו להקפיד ולתת לו את הטיפול אך במקביל הם מנסים למצוא פתרונות חלופיים. לטענת המבקשים, הם מספקים לקטינים את כל צרכיהם ואוהבים אותם מאוד. המבקשים דואגים מן האפשרות של הפרדת הקטינים. הם משיגים על אי חקירת עורכי התסקירים והאבחונים. הם מבקשים לתת משקל רב למצבם היציב של הקטינים ולעובדת היותם במגמת שיפור והתקדמות כמו גם לעובדה שהם עושים רבות על מנת לפעול בהתאם להנחיות גורמי הטיפול על אף הקשיים. לדידם, אין בנסיבות העניין צורך בצעד נדיר, חריג וקיצוני כשרמת הנזקקות מאוד חלשה ומצב הקטינים השתפר. המבקשים מצהירים כי הם מוכנים לשתף פעולה באופן מלא ובלבד שישאירו את הקטינים במשמורתם.

המדינה- המחלקה לשירותים חברתיים, פרדס חנה-כרכור

המדינה טוענת כי החלטת בית המשפט לנוער אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי היא החלטה מנומקת ומבוססת כדבעי, המעוגנת בחוות דעת מקצועיות, בדיווחים שוטפים של משרד הרווחה ובאבחונים פסיכולוגיים שנערכו לקטינים אשר נבחנו לפני ולפנים על ידי הערכאה הדיונית במשך שנים ארוכות ואין מקום להתערב בה. נוכח חוסר שיתוף הפעולה העקבי של המבקשים, מצבם הקשה של הקטינים ולאור ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשים, בצדק נקבע כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט לנוער. זאת, משום כשל המבקשים במתן מענה ראוי לצרכיהם הבסיסיים של הקטינים באופן הפוגע בהתפתחותם התקינה. ניסיונות ההתערבות המתונים של רשויות הרווחה לאורך השנים לא צלחו לדאבון הלב. מדובר בהתנהלות הורית לקויה מתמשכת. אין ספק בדבר אהבתם של המבקשים לקטינים אולם עקב הסיכון וההזנחה המתמשכים מהם סבלו וסובלים הקטינים כשהם במשמורת המבקשים, החסכים והפערים הרבים בהתפתחותם, טובתם היא בהוצאתם ממשמורת המבקשים.

המדינה מוסיפה כי אף אם לפרקי זמן קצרים ניתן היה לחזות בשיפור כלשהו בתפקוד הקטינים במסגרות הלימודיות, בדרך כלל, סמוך להליכים המשפטיים שנוהלו, הרי שהתמונה הכללית, הברורה והחדה העולה מחמש השנים האחרונות, היא הזנחה קשה ועקבית של הקטינים. לכן, בנסיבות העניין אין לדעתה מקום ליתן הזדמנות נוספת למבקשים. לדברי המדינה, לאחר מאמצים רבים נמצאה לאחרונה משפחת אומנה המתאימה לקליטת שני הקטינים יחד. קיים חשש גדול כי עיכובים נוספים יובילו להחמצת שעת כושר זו. לכן היא מבקשת להכריע בעניין בהקדם האפשרי.

האפוטרופא לדין

האפוטרופא לדין מצטרפת לעמדת המדינה. היא מלווה את הקטינים מזה כארבע שנים, כשנה לאחר שהוכרזו "קטינים נזקקים", נפגשה עימם ועם המבקשים, ביקרה בביתם ובמסגרות החינוכיות ועמדה בקשר עם גורמי הטיפול. האפוטרופא מתארת בהרחבה את התהליך שעברה בעצמה עם המשפחה והקטינים: בתחילה, סברה כי חרף הקושי הגדול בהתנהלות המשפחתית, טובת הקטינים להישאר במשמורת המבקשים תוך מתן עזרה וסיוע נרחבים. ואולם, עם חלוף הזמן וחרף השקעה מסיבית מצד שירותי הרווחה והחינוך, נוכחה האפוטרופא לראות כי המבקשים אינם מבינים את הצורך בשינוי תפקודם ההורי ואינם נרתמים להליכים הטיפוליים שנועדו לשפר תפקוד זה, אף לא במהלך השנה האחרונה בה נבנתה למבקשים "חליפה טיפולית ייחודית", במסגרתה קיבל כל אחד מהקטינים טיפול רגשי פרטני והמבקשים – טיפול והדרכה באותו מכון, לצורך אינטגרציה של הטיפול במשפחה ותוך מתן מרחב למבקשים. למרבה הצער, התכנית לא יושמה כנדרש וניכר שהמבקשים (ובעיקר האם) אינם מצליחים להבין מהי מטרת הטיפול ומה הבעייתיות בתפקודם ההורי; לדעת המבקשים "הכל בסדר" והבעיה היא שגורמי הרווחה נטפלים אליהם, חודרים למרחב המשפחתי ולא מאפשרים להם לתפקד. לפיכך, כשנתיים לאחר מינוייה, הצטרפה האפוטרופא לבקשת גורמי הרווחה להוציא את הקטינים למשפחת אומנה.

לדברי האפוטרופא, החלטת בית המשפט לנוער לא ניתנה כלאחר יד, אלא לאחר מיצוי כל אפשרויות הטיפול בקהילה ובהתבסס על המלצות כלל הגורמים המטפלים לרבות המלצות האבחון שנערך לקטינים ולמבקשים. לדברי האפוטרופא, מגיל רך מאוד נמצאים הקטינים במצב של הזנחה קשה ולכן הם בסיכון גבוה ביותר להתפתחותם התקינה. אכן, מצבם השתפר במהלך השנה החולפת, אך יש לזכור כי הפערים מהם סבלו וסובלים הקטינים, חרף הפוטנציאל התקין שלהם, נוצרו כתוצאה מהזנחה הורית.

האפוטרופא מבקשת להתייחס בהרחבה למהותה של ההזנחה ההורית שהיא בעלת ריבוי מאפיינים והגדרות. מדובר במצב מתמשך המתאפיין בהעדר יכולת להעניק לילד מענה לצרכיו הבסיסיים באופן העלול להוביל לפגיעה בבריאותו ובהתפתחותו התקינה. לדבריה, הזנחה אינה עילת נזקקות "רכה", שאין תוצאותיה הרות גורל, אלא היא מהווה גורם סיכון ראשון במעלה, עילה משמעותית והרסנית, גם אם קשה לזיהוי, בשל היותה בעלת אופי מצטבר. על כן, די בכך שהוכחה עילת נזקקות ולא נדרש לקבוע כי המבקשים הם חסרי מסוגלות הורית. האפוטרופא מציינת כי המבקשים מעולם לא כפרו בדבר קיומה של עילת הנזקקות של הקטינים ולכן לדעתה אין מקום להעלות סוגיה זו כעת. היא מזכירה כי החלטות על פי חוק הנוער הן זמניות מעצם טיבן וניתנות לשינוי בכל עת. לדעת האפוטרופא, בשלה העת להעדיף את זכותם וטובתם של הקטינים על פני זו של המבקשים. אם לא ייעשה הדבר במהרה יהיה קשה, עד בלתי אפשרי, לסייע לקטינים ולשקמם.

הכרעה

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה ובנספחים שהוגשו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

מדין הטבע ומטבע הדין, ההורים הביולוגיים הם הם האחראים לילדיהם הקטינים. הם האפוטרופסים הטבעיים שלהם (סעיף 14 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני , פ"ד נח(6) 246, 257 (2004), להלן: עניין

פלונית ). בהתאם, נקודת המוצא היא כי להורים נתונה הזכות היסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם ללא התערבות של גורמים חיצוניים. ההנחה היא, כי הוריו-אפוטרופסיו של הקטין פועלים לטובתו, כך שההחלטות המתקבלות על ידם הן ההחלטות הראויות עבורו. משכך, זכותם של ההורים לקיים את חובתם ולגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם. על כן, במצב רגיל אין המדינה מתערבת בשיקול דעתו של ההורה במסגרת תפקידו כאפוטרופוס הטבעי של ילדו (בע"מ 5710/05 פלוני נ' פלונית , פסקה 10 (6.7.2006)). לפיכך, לא בנקל ולא במהרה יוציאו רשויות הרווחה ילד מביתו בניגוד לדעתם של הוריו, האפוטרופסים הטבעיים (רע"א 4852/16 פלונית נ' פקיד סעד לחוק הנוער ראשון לציון , פסקה 7 (16.8.2016)).

עם זאת, האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה בלתי מוגבלת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו (עניין פלונית , עמוד 257). חובת המדינה כלפי כל הנמצאים בתחומה לרבות הקטין, מובילה למסקנה כי במקרה החריג יש מקום להתערבות מצדה. אין לשכוח כי עקרון כבוד האדם חל על הקטין. המדינה אינה מחפשת תפקיד זה אך אין היא יכולה להתעלם מזעקת הקטין. רק במקרים קיצוניים ומתאימים, תיעשה התערבות המדינה על מנת להגן על שלומו וטובתו של הקטין (שם, עמוד 265).

חוק הנוער שחוקק בשנת 1960 מקנה סמכויות נרחבות לרשויות הסעד ולבית המשפט להפעיל אמצעי טיפול והשגחה על קטינים נזקקים. החוק נועד להושיט יד תומכת לקטין להבטיח את הישרדותו, לסייע בשיקומו ולאפשר לו לגדול בסביבה בה יתפתח ויממש את יכולותיו (סעיף 6 לאמנה בדבר זכויות הילד). ברי, כי נדרש מתאם הדוק בין היקף נזקקותו האמיתית של קטין לבין סוג האמצעים הננקטים בעניינו. אופיים ומידתיותם קשורה באלה קשר אמיץ והכרחי.

על פי חוק הנוער, יש להקפיד הקפדה יתרה בראש ובראשונה על סיווגו של קטין כקטין נזקק; לאחר מכן, נדרשת מידתיות בהפעלת האמצעים הננקטים תוך התמקדות בטובתו של הקטין (רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני , פ"ד נו(4) 872, 888 (2002)). הוצאת קטין ממשמורת האחראי לו תיעשה רק כמוצא אחרון – הכרח בל יגונה (ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני , פ"ד לט(2) 1, 7 (1983), להלן: עניין פלונים ) – כשלא ניתן להבטיח את שלומו בהפעלת אמצעי מתון יותר (עניין פלונית , עמוד 274). במלים אחרות, צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל שתשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו (עניין פלונים , עמוד 7). תוצאה זו היא בגדר מפלט אחרון. חיוני להעריך אפוא את צורכי הקטין בזהירות יתרה בצד מתן משקל ראוי לערך האוטונומיה המשפחתית ולשקלל ערכים אלה בטרם יופעלו אמצעים לניתוקו של ילד מהורהו (עניין פלונית , עמוד 275).

4.

חוק הנוער (טיפול והשגחה) בנוי באופן שסעיף 2 מגדיר קטין נזקק מיהו וסעיף 3 קובע – מהן דרכי טיפול והשגחה ביחס לקטין נזקק. סעיף 2 מכיל שבעה תת סעיפים. תת סעיף 1 מתייחס למצב שלא נמצא אחראי עליו; סעיפים 3, 4 ו-5 עניינם התנהגות הקטין – עשה מעשה עבירה, נמצא משוטט, פושט יד או רוכל, נתון להשפעה רעה או מצוי במקום שדרך קבע משמש מקום עבירה. תת סעיף 6 מתמקד בשלומו הגופני או הנפשי או כי הוא עלול להיפגע מכל סיבה אחרת ותת סעיף 7 דן בנולד שסובל מתסמונת חסר בדם (סינדרום גמילה). תת סעיף 2 הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו ולמקרים רבים נוספים שונים הנדונים לפני בית המשפט לנוער.

לשונו של סעיף 2(2) היא: "האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה". השאלה מהי הזנחה אינה מוגדרת בחוק. מדובר, כדברי האפוטרופא, במושג בעל ריבוי מאפיינים והגדרות. זוהי רקמה פתוחה במובן השלילי. מבנה תת הסעיף עשוי לסייע בהבנתו. ישנה התייחסות להורה האחראי שאינו מסוגל לטפל בקטין – מבחן יכולת – והתייחסות לאחראי שמזניח את הטיפול או את ההשגחה – מבחן תוצאה. נראה, כי הקשר בין שני המסלולים הוא שהורה שמזניח את הטיפול או את ההשגחה הוא כהורה שאינו מסוגל לטפל בקטין. לאמור: ההזנחה בטיפול או חוסר היכולת חייבות להיות ברמה שפוגעת בגרעין טובת הילד.

בחזרה לענייננו. יובהר, כי העובדה שהמבקשים נאלצים להיאבק לפרנסתם אינה מהווה עילה להוצאת הקטינים מביתם (גם לא המחלוקת בדבר מתן טיפול תרופתי לקטין או בנוגע למינון התרופה). יש מקום להעריך את המבקשים הנושאים בעול הפרנסה ימים כלילות. לא בשל כך הגיעו הערכאות הקודמות למסקנה אליה הגיעו. המיקוד והמשוכה העומדת בפני המבקשים הם מצבם של הקטינים לעת הזו. עולה, כי מדובר במצב מתמשך, בעל אופי מצטבר, המתאפיין באי הענקת מענה לצרכים הבסיסיים של הקטינים באופן העלול להוביל לפגיעה בבריאותם ובהתפתחותם התקינה. במשך כחמש שנים, ניסו רשויות הרווחה לפעול בשיתוף פעולה עם המבקשים, ללא הועיל. הכרעת בתי המשפט מעוגנת בחוות דעת מקצועיות, בדיווחים של רשויות הרווחה, בהליכים קודמים, באבחונים ובחוות דעת עדכניות. התמונה המצטיירת מהן היא כי חרף שנים של ניסיונות התערבות מתונים של רשויות הרווחה והחינוך, המבקשים אינם מספקים את צורכיהם ואת טובתם של הקטינים.

אכן, בשנה האחרונה חל שיפור מסוים בתפקוד הקטינים ויש לשבח את המאמצים האדירים שנקטו כל העושים במלאכה למען רווחת הקטינים. ואולם, אין מדובר אלא בשינוי מינורי – לנסות להדביק את הפערים מהם סבלו וסובלים הקטינים, חרף הפוטנציאל התקין שלהם, אשר נוצרו כתוצאה מהזנחה ההורית. אך במכלול עולה כי מצבם של הקטינים, במובנים רבים, מחמיר. התמונה הכללית, הברורה והחדה העולה מחמש השנים האחרונות, היא הזנחה קשה ועקבית של הקטינים. דומה, כי חרף הרצון הכן והאהבה שאין עליה עוררין לקטינים, מתקשים המבקשים, יתכן עד העדר יכולת, להפנים וליישם את ההמלצות הטיפוליות שניתנו בעניין הקטינים ואין ביכולתם לספק את צרכיהם ואת טובתם של הקטינים על מנת להבטיח את התפתחותם התקינה. אין מנוס מלהזכיר כי שוב ושוב המבקשים, על אף מודעותם להליך המשפטי, לא שיתפו פעולה כנדרש עם הרשויות וגורמי הטיפול. ונניח לטובתם כי רצו, או אז המסקנה המתבקשת היא כי הם אינם מסוגלים והמסקנה המשפטית הנגזרת מכך היא זהה. אין, ולא יכול להיות חולק כי במשך כחמש שנים בחנו בתי המשפט, בהרכבים שונים, בערכאות שונות ובזמנים שונים, את התפתחות והתקדמות הקטינים, וחרף התמונה העגומה שהצטיירה בדבר הזנחה הורית, נתנו אין ספור הזדמנויות למבקשים להוכיח כי השלמה עם המשך המסגרת, ראויה. לבסוף, בהינתן החשש, המגובה בחוות דעת מקצועיות עדכניות, שמתן הזדמנות נוספת יביא להחמרה במצבם של הקטינים, דומה כי אין מקום לערוך ניסיון נוסף.

מלה אחרונה ביחס לממד הזמן הן ברמה העקרונית והן ביחס למקרה הקונקרטי. החלטות על פי חוק הנוער הן זמניות מעצם טיבן וניתנות לשינוי בכל עת (סעיף 14 לחוק הנוער). לפיכך, אין מדובר בצעד בלתי הפיך. מהצד האחר, חלפו כחמש שנים. אין למהר להוציא קטין ממסגרת הוריו. הזהירות מתבקשת. ההכרעות שניתנו בערכאות קמא העניקו הזדמנויות שונות וחוזרות למבקשים. לצערי, אין אינדיקציות כי תפקוד המבקשים משתפר עם הזמן במידה שמצדיקה שיקול מתן הזדמנות נוספת. במסגרת החלטה זו מבחן חלוף הזמן, חרף אורכו, אינו מכריע לבדו. נכון להיום, עולה חשש מגובה בחוות דעת מקצועיות ואף בהתפתחות הקטינים, כי הענקת הזדמנות נוספת עלולה לגרום להחמצת השעה. כך, במובן שהנזק לקטינים עלול להחריף באופן שקשה מאוד יהיה לתקנו. הגם שניתן להבין כי המבקשים לא ישלימו עם הכרעות בתי המשפט, את זאת ידעו כי המיקוד הוא טובת הילד, במקרה זה, מניעת רעת הילד והחרפת המצב באופן שעלול להיות בלתי הפיך מבחינת הקטינים.

סוף דבר

5.

ההכרעה בבקשה זו הינה, כאמור, קשה מבחינת התוצאה. אך זוהי טובת הקטינים. אינני מתעלם, ולא ניתן להתעלם, מהרצון הסובייקטיבי של המבקשים, רצון שאף ניתן להבין ולהעריך. אף יש לזכור את אהבתם של המבקשים לקטינים. אולם, כפי קביעת בית המשפט המחוזי: "אין באהבה זו די. הסיכון וההזנחה המתמשכים מהם סבלו ועדיין סובלים הקטינים כשהם במשמורת הוריהם וכן החסכים והפערים הרבים בהתפתחותם, מביאים למסקנה כי אין מנוס שטובתם של הקטינים הינה בהוצאתם ממשמורת הוריהם" (פסקה 42 לפסק הדין).

6.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

יודגש, כי הגם שהמקרה אינו מעלה סוגיה משפטית כללית, מהות העניין הביאה לכך כי המקרה נבחן לגופו. כתוצאה מדחיית הבקשה מבוטלת ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע. ברקע נמצאה משפחת אומנה המתאימה לקליטת שני הקטינים יחד. נכון לקוות כי מצב זה ייטיב עם הקטינים. על העוסקים במלאכת יישום ההחלטה של בית המשפט קמא לפעול בהתאם ועל פי הנדרש.