רע"א 8095-23 רע"א 8095-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לוד בע"א 23065-10-23 (השופטת מ' נד"ב) מיום 26.10.2023 (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט השלום כפר סבא (השופט א' נבו) אשר ניתן בת"א 48676-01-19 ביום 1.7.2023 (להלן: פסק הדין, ו-בית משפט השלום, בהתאמה).

2.פסק הדין של בית משפט השלום הכריע בתביעת המשיבים דכאן לפירוק שיתוף וסילוק יד בשטח של 4,209 מ"ר בעיר טירה, הידוע כגוש 7767, חלקה 46. בית משפט השלום קיבל תביעה זו וקבע כי יש לבצע את פירוק השיתוף המבוקש בדרך של חלוקת המקרקעין בעין. לצורך כך קבע בית המשפט כי יש למנות מודד ושמאי מקרקעין מטעמו על-מנת שזה יבחן את אפשרויות החלוקה תוך התחשבות בכלל השיקולים הרלבנטיים, ובהם: הזכויות הקיימות במקרקעין; מצב ההחזקה בקרקע; ההיתרים הקיימים לבנייה; תשלומי האיזון הנדרשים; וכיוצא באלו. עוד נקבע כי על בעלי הדין להודיע לבית המשפט האם הגיעו להסכמה באשר לזהות המודד ושמאי המקרקעין עד ליום 1.8.2023, שאם לא כן, ימונו בעלי תפקידים אלו לפי שיקול דעתו של בית המשפט. זאת ועוד: נקבע כי בהעדר שיתוף פעולה בין הצדדים ימנה בית המשפט כונס נכסים אשר יבצע את פירוק השיתוף. לצד כל אלו, חייב בית משפט השלום את המבקשים דכאן בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך דין.

3.ביום 27.7.2023 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד ביצוע פסק הדין". במסגרתה ביקשו הם את עיכוב ביצועו של פסק הדין – או בלשונם "להאריך את המועדים הנוגעים לביצוע פסק הדין" – עד למועד האחרון להגשת הערעור מטעמם: 25.10.2023. במסגרת בקשה כאמור, הוסיפו המבקשים והבהירו כי "[...] בקשה זו אינה מהווה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין והנתבעים (המבקשים דכאן – א.ש.) שומרים על זכותם להגיש בקשה מתאימה במידת הצורך, הן לבית המשפט הנכבד והן לערכאת הערעור".

4.בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 1.10.2023, משני טעמים, כדלהלן:

"בקשת הנתבעים (המבקשים דכאן – א.ש.) היא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

טרם הוגש ערעור על פסק הדין ולכן אין מקום להורות על עיכוב ביצועו.

המשך הליכי פירוק השיתוף, בדרך של מינוי כונס נכסים, שמאי ומודד בשלב ראשון, אינה יוצרת מעשה בלתי הפיך ולכן, גם מטעם זה, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין

הבקשה נדחית. [...]".

5.ביום 15.10.2023 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי את ערעורם על פסק דינו של בית משפט השלום. בד-בבד עם כתב הערעור, הניחו המבקשים על שולחנו של בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. במסגרת בקשה זו טענו המבקשים כי שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מטים את הכף לעבר קבלת בקשתם לעיכוב ביצוע – וזאת, עד לקבלת החלטה בערעור שהוגש מטעמם.

6.ביום 26.10.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם האמורה של המבקשים, בקבעו כך:

"דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

המערערים (המבקשים דכאן – א.ש.) עתרו בבקשה לעיכוב ביצוע בבית משפט קמא. בית משפט זה דחה בקשתם ביום 1.10.23 מהטעם שטרם הוגש ערעור וכן מן הטעם שהמשך הליכי פירוק השיתוף אינו יוצר מצב בלתי הפיך.

נוכח תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, משהוגשה בקשה לערכאה המבררת לא ניתן לפנות עוד בבקשה לערכאת הערעור [...]".

7.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרתה, טוענים המבקשים כי הבקשה שהוגשה לפני בית משפט השלום כלל לא היתה בקשה לעיכוב ביצוע, כי אם בקשה להארכת מועד. כמו כן טוענים המבקשים, כי אף אם ניתן היה לראות בבקשתם האמורה בקשה לעיכוב ביצוע, הרי שזה התבקש אך ורק עד למועד הגשת הערעור מטעמם. משכך, סבורים המבקשים כי דחיית הבקשה שהוגשה לפני בית המשפט המחוזי מכוח האמור בתקנה 145(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), לא היתה מוצדקת כלל ועיקר. לטענתם, היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשתם לגופה ולקבלה בהתבסס על סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

8.מנגד, טוענים המשיבים כי הבקשה שהוגשה לבית משפט השלום היתה בקשה לעיכוב ביצוע. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקשים בחרו שלא לערער על החלטת בית משפט השלום, מטעמים השמורים עמהם; משכך הוא, אין כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. לצד דברים אלו, טוענים המשיבים כי המבקשים פועלים במכוון להשחתת זמנם באמצעות פתיחת הליכי סרק – כולל ההליך שבפניי.

9.לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפניי, הגעתי למסקנה כי הדין עם המבקשים. לפיכך, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנות 149(2)(א) ו-138(א)(5) לתקנות סד"א, לתת למבקשים רשות ערעור ולהכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב שלפניי. במסגרת זו, מצאתי כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהבקשה לעיכוב ביצוע מיום 15.10.2023 תוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שזה ידון בה מחדש ויכריע בה לגופה – זאת, מבלי שאני מביע עמדה כלשהי, לכאן או לכאן, באשר לסיכויי הבקשה להתקבל.

10.הבקשה שהגישו המבקשים לפני בית משפט השלום היתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט השלום. במסגרתה, ביקשו המבקשים לעכב את ביצועו של החלק האופרטיבי של פסק הדין – מינוי בעלי התפקידים ותשלום ההוצאות שנפסקו – אולם זאת, כסעד ארעי קצר-מועד אשר יהא תקף עד למועד הגשת הערעור מטעמם. בקשה זו לסעד ארעי נועדה לאפשר למבקשים להקפיא את פסק דינו של בית משפט השלום כדי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, אף היא בגדר בקשה לעיכוב ביצוע, אלא שבמסגרתה ביקשו המבקשים לעכב את החלק האופרטיבי של פסק הדין עד להכרעה בערעורם – ולא כסעד ארעי קצר-מועד עם תאריך תפוגה. בקשה זו באה בגדרה של תקנה 145(ג) לתקנות סד"א.

11.לנוכח ההבדל בין הסעדים המבוקשים, סבורני כי לא היה מקום לדחות על הסף את בקשת עיכוב-הביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי מהטעם שזו כבר נדונה והוכרעה.

עניין זה הוסבר היטב על ידי השופט נ' סולברג:

"קודם להגשת ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בעל דין לפנות אל הערכאה הדיונית בבקשות לעיכוב ביצוע ולמתן סעדים זמניים לתקופת הערעור. עשה כן, לא תישמענה השגותיו אלא במסגרת בקשת רשות ערעור. לעומת זאת, ככל שעתר לעיכוב ביצוע קצר-מועד או למתן סעדים ארעיים בלבד, לצורך הבאת בקשותיו לפני ערכאת הערעור, הרי שזו תידרש לטענותיו כבמסגרת של 'גלגול' ראשון." (ראו: ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה, פסקה 20 להחלטתו של השופט נ' סולברג (17.6.2015); ראו גם: בר"מ 8009/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 8 (29.11.2023)).

12.לאור האמור, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.10.2023 מתבטלת בזאת; הבקשה לעיכוב ביצוע מיום 15.10.2023 תוחזר לבית המשפט המחוזי וזה ידון בה מבראשית ויכריע בה לגופה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.