רע"א 8101/08 סמיר מור נ. בחן מכון ומוסד לרכב בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול). עניינן של ההחלטות בדחיית בקשת המבקש לביטול צו מניעה זמני שניתן נגדו, וכן דחיית בקשה מטעמו לעיון במסמכים.

2.

המשיבה 1 הינה חברה המפעילה מוסך למתן שירותי תיקון לרכבים ועריכת מבחני רישוי (להלן - החברה ). המבקש עבד במוסך במשך כ-20 שנים ואף שימש כדירקטור ומנהל בחברה. בשנת 2007 נתגלו, לטענת החברה, מקרים שונים בהם מעל המבקש בתפקידו כמנהל. על כן, הופסקה חברותו של המבקש בדירקטוריון החברה והתקבלה החלטה על פיטוריו. המבקש טען מנגד, כי הינו בעל השליטה הבלעדי ומנהלה של החברה וכי ההחלטות שנתקבלו בחברה בעניינו אינן תקפות. על רקע זה, הגישה החברה ביום 5.8.07 תביעה לסעד הצהרתי, לפיו החלטות החברה האמורות עומדות בתוקף. כן התבקשו סעדים זמניים המונעים מהמבקש לפעול בשם החברה, להציג עצמו כמנהלה, או להגיע לשטח המוסך. המבקש הגיש תביעה שכנגד. הצדדים הגיעה להסכמה לפיה יינתן צו מניעה זמני, כמבוקש על-ידי החברה, למשך 30 ימים. זאת, על מנת לאפשר לצדדים להתחיל בהליך גישור. תוקפו של הצו הוארך מספר פעמים נוספות בהסכמת הצדדים. לאחר כשלון הליך הגישור, הגיש המבקש מספר בקשות לגילוי ועיון במסמכים שונים התומכים לדבריו, בטענותיו בדבר מעמדו בחברה. עיקר המסמכים נדרשו מהמשיב 2, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - הבנק ), בו מתנהל חשבונה של החברה. ביום 7.7.08 דחה בית המשפט בקשה של המבקש להתיר לו לעיין בכל המסמכים הכלולים בחשבון החברה בבנק. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא. ביום 26.8.08 נדחתה בקשה נוספת שהגיש המבקש, שעניינה ביטול צו המניעה הזמני שניתן נגדו. על החלטות אלה נסובה הבקשה שלפניי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובטיעון המשלים מטעם המבקש, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי כי המבקש הציג כל טעם שיצדיק התערבות בהחלטות בית המשפט המחוזי הנוגעות לעיון במסמכי החברה והבנק. בית המשפט קבע בהחלטות קודמות, עליהן לא הוגשה בקשת רשות ערעור, מהם המסמכים שעל הבנק להמציא למבקש. משעמד הבנק בחובתו לפי החלטות אלו, לא היה מקום להתיר עיון במסמכים נוספים. בצדק קבע בית המשפט כי בשלב זה של ההליך, בו טרם נקבע כי למבקש יש זכות בחברה, אין להתיר לו לעיין בכלל מסמכי חשבון הבנק של החברה. בנוסף, אין ממש בטענת המבקש לפיה המשיבים לא התנגדו למעשה לבקשתו. התמונה דומה גם באשר להחלטה שלא לבטל את צו המניעה הזמני. מהתשתית העובדתית שהוצגה לבית המשפט המחוזי עולה, כי החברה הצליחה להראות שעומדת לה זכות לכאורה לקבל את הסעד הזמני המבוקש. טענתו של המבקש כי הינו בעל שליטה בחברה אינה נתמכת במסמך כלשהו, ואף עומדת בסתירה לרישום המניות במרשם החברות. אף אם ההסכמים עליהם נסמך המבקש מקנים לו זכות ניהול בחברה, אין להסיק מהם כי המבקש הינו בעל שליטה בחברה. העובדה כי זכותה לכאורה של החברה לקבל את הסעד המבוקש נראית על פני הדברים מבוססת, מובילה לכך שמשקלו של שיקול מאזן הנוחות הינו נמוך יותר (למשל, רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.2006)). מכל מקום, אינני סבור כי המבקש הצליח להראות שמאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובתו. לצד זאת יוער, כי יש טעם בטענת המבקש לפיה מצב הדברים אותו נועד סעד זמני לשמר הוא המצב שהיה נוהג עם הגשת התביעה ולא זה הקיים מאז ניתן הסעד הזמני בהסכמת הצדדים (למשל, ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב , פ"ד לח(2) 645, 653-652 (1984)). ואולם, אין בכך כדי לשנות ממצב הדברים המתואר לעיל.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. המבקש ישלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחה בשיעור של 12,500 ש"ח. זאת, גם בהתחשב בהתנהלותו של המבקש לעניין המצאת כתבי בי-דין בהליך הנוכחי למשיבים ובאורכה של הבקשה לרשות ערעור.