רע"א 812/14אייל קרמר נ. יעקב קרמר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ואגו ) מיום 2.1.14 בע"א 24394-10-13 ובע"א 56691-10-13, בגדרו התקבלו חלקית ערעוריהם של הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (השופט כפכפי ) בת"א 1617/06 מיום 22.8.13. הפרשה עניינה סכסוך בין אחים שתחילתו לפני כשני עשורים.

רקע והליכים

ב.

אלה עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: הצדדים, אחים, החזיקו יחד בחברת ש.ו.ק (קרמר) בע"מ. יחסיהם של האחים עלו על שרטון, וביום 21.11.96 חתמו על הסכם היפרדות, בגדרו הועברו מניותיו של המשיב לידי המבקש. בסעיף 4(ב) להסכם ההיפרדות נקבע, כי המשיב ישלם למבקש סך של 59,000 ש"ח; בסעיף 6(ב) להסכם ההיפרדות נקבע, כי רכב מסוג ניסן וואנט (להלן הרכב ) יעבור למשיב, ואחזקתו תשולם על ידיו.

ג.

נוכח מחלוקות שהתגלעו ביניהם, פנו הצדדים להליך בוררות, וביום 29.10.97 ניתן פסק בוררות על-ידי הבורר מר שלמה שרף. ברישת פסק הבוררות נאמר, כי "הצדדים התעלמו בעת עריכת ההסכם מזכויותיהם של נושי החברה ועובדיה", ובסופו נאמר כי "חובות תשלום אינן הדדיות מצד אחד למשנהו (בין הצדדים נשוא בוררות זו), אלא כלפי נושי החברה וצד שלישי בלבד".

ד.

המשיב עתר לביטולו של פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 3306/97), וביום 18.4.02 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט הנדל ) לבקשה זו.

ה.

במקביל להליך בעניין ביטולו של פסק הבוררות, התנהל בין הצדדים הליך בבית המשפט לעניני משפחה באשדוד (תמ"ש 9990/97, תמ"ש 9991/07). בגדר הליך זה נדונה גם תביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב על סך 18,054 ש"ח (תמ"ש 107650/00), בה עתר להשבת כספים ששילם בגין הרכב, וזאת "בניגוד גמור להתחייבויותיו של הנתבע [המשיב – א"ר] בהתאם להסכם הפירוד". תביעה זו הוגשה בשנת 2000. פסק הדין בבית המשפט לעניני משפחה ניתן ביום 23.1.05 (השופטת ברנט ).

ו.

לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, הגיש המבקש ב-2005 תביעה נוספת, אף היא בבית המשפט לעניני משפחה. תביעה זו כללה שלושה ראשים ונטען בה, כי המשיב לא שילם למבקש סך 59,000 ש"ח (נומינאלי), כפי התחייבותו בהסכם ההיפרדות; כי המשיב הותיר בידו ציוד של החברה, מכר אותו ולא העביר מחצית התמורה למבקש, אף זאת בניגוד להסכם ההיפרדות; וכי המשיב הוציא את דיבתו של המבקש רעה, שכן במהלך בירור שנערך בנוגע לגניבת רכב ששימש את החברה טען המשיב בפניו של חוקר מטם חברת הביטוח, כי המבקש העלים את הרכב.

ז.

ביום 2.7.06 הסכימו הצדדים, נוכח הערתו של בית המשפט לעניני משפחה לפיה הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתיק, על העברת תביעתו של המבקש לבית משפט השלום באשדוד (נספח 6 לבקשת רשות הערעור).

ח.

התביעה נדונה איפוא בבית משפט השלום (ת"א 1617/06). בפסק דינו מיום 22.8.13 נעתר בית המשפט חלקית לתביעתו של המבקש. בית משפט השלום לא ראה להיעתר לטענותיו של המשיב, לפיהן יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה ומחמת שהמבקש לא עתר לפיצול סעדים. בהקשר האחרון נאמר, כי "יש ממש בטענת ב"כ התובע [המבקש – א"ר] כי כל עוד לא בוטל פסק הבורר באפריל 2002, ממילא לא ניתן היה לדון בעילה הנעוצה בהסכם הפירוד", וכי "לכאורה אכן היה מקום לבקשה לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה זו מאחר והתובע נסמך על הסכם הפירוד בהליך אחר ותבע רק מקצת מהסעדים הנובעים מהסכם הפירוד. אולם שעה שהתביעה הועברה מחוסר סמכות עניינית לבית משפט השלום, מקפלת ההעברה את הקביעה כי לא ניתן היה לדון בכל הסעדים הנובעים מהסכם הפירוד בערכאה אחת ... שעה שנדרש תובע מחמת סמכות לפצל תביעותיו בין ערכאות שונות, אינו נדרש לפיצול סעדים". כן נדחתה טענתו של המשיב להשתק עילה ופלוגתא.

לגוף הדברים קבע בית המשפט, כי על המשיב לשלם למבקש 59,000 ש"ח, כפי שהתחייב בהסכם ההיפרדות. בית המשפט דחה את תביעתו של המבקש לפיצוי בגין מחצית שוויו של ציוד החברה, וכן את תביעתו לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, שכן "מדובר בפרסום הנהנה מההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק ולכן לא יכול לשמש עילה לתביעה" (פסקה 16).

ט.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים הדדיים בבית המשפט המחוזי (ע"א 24394-10-13, ע"א 56691-10-13). המבקש ערער על דחיית תביעתו ביחס לשווי הציוד ובהקשר הוצאת לשון הרע, והמשיב ערער על חיובו בסך 59,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי נעתר חלקית לערעורו של המבקש, בקבעו כי דבריו של המשיב לא היו מוגנים לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ופסק למבקש פיצוי בסך 10,000 ש"ח. הערעור בנוגע לפיצוי בגין מחצית שווי הציוד – נדחה.

מנגד, בית המשפט נעתר לערעורו של המשיב, בקבעו כי היה על המבקש להגיש בקשה לפיצול סעדים. נאמר, כי תביעתו של המבקש בבית המשפט לעניני משפחה בשנת 2000 נשענה על הפרתו הנטענת של הסכם ההיפרדות (והתמקדה בסעיף 6(ב)), וכך גם תביעתו לתשלום סך 59,000 ש"ח (לפי סעיף 4(ב) להסכם ההיפרדות). נאמר, כי לכאורה נדרש היתר מבית המשפט לעניני משפחה לצורך הגשתה של התביעה המאוחרת. בית המשפט דחה את הטענה, כי עד ביטולו של פסק הבוררות אין ניתן היה לדון בעילה הנעוצה בהסכם ההיפרדות, בציינו כי "פסק הבורר נעדר כל זיקה לטענות בדבר הפרת הסכם הפירוד", וכי "אין כל שוני, מהיבט זה, בין סוגית הרכב לסוגית החוב הכספי". בפסק הדין נאמר, כי משבחר המבקש להגיש תביעה בעניין הרכב הגם שפסק הבוררות עמד על כנו, היה עליו לעתור לפיצול סעדים. עוד נאמר, כי אין המבקש יכול להיבנות מהעברתה של תביעתו מבית המשפט לעניני משפחה לבית משפט השלום, שכן הוא הגיש את שתי התביעות בבית המשפט לעניני משפחה, בסברו כי לו מסורה הסמכות העניינית לדון בהן. נאמר, כי המבקש לא טען שסוגית הרכב, הנובעת מהסכם ההיפרדות, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניני משפחה, ואילו סוגית החיוב ב-59,000 ש"ח מצויה תחת סמכותו העניינית של בית משפט אחר.

הבקשה

י.

מכאן בקשת רשות הערעור, הנסבה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין פיצול הסעדים. בבקשה נטען, כי המבקש היה מנוע מלתבוע את רכיב הסכם ההיפרדות בסך 59,000 ש"ח כל עוד פסק הבוררות היה תלוי ועומד (היינו – בטרם בוטל), ולכן לא נדרשה בקשה לפיצול סעדים. לפי הטענה, פסק הבוררות שינה מן היסוד את מערכת ההתחשבנות ומערכת החובות והזכויות בין הצדדים. לצד זאת נטען, כי פסק הבוררות לא שינה מן ההסכמות שבהסכם ההיפרדות לעניין הרכב. עוד נטען בבקשה (סעיף 64), כי תביעת הרכב הוגשה "לנוכח חובות המשיב כלפי המבקש לאור פסק הבורר שהיה תלוי ועומד וכלל בתוכו את חיוב הוואנט". באשר להעברת הדיון נטען, כי בית המשפט לעניני משפחה גילה דעתו שמדובר בתביעה שצריכה להתברר בנפרד, הואיל ומדובר בעילות נפרדות.

הכרעה

יא.

לאחר עיון בבקשה ונספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. בבקשה לא נטען – ובדין לא נטען – כי היא מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים. אכן, המבקש עצמו טוען (סעיף 46 לבקשה), כי "'הקביעה העובדתית' של ביהמ"ש קמא ... שכביכול פסק הבורר לא השליך על הזכות של המבקש ל-59,000 ש"ח וכי הוא 'נעדר זיקה אליו', הינה קביעה עובדתית שגויה ופרשנות בלתי נכונה של פני הדברים אשר עמדו לדיון והכרעה בביהמ"ש השלום". עסקינן איפוא – גם לשיטתו של המבקש – בבקשה התחומה לדל"ת אמותיהם של הצדדים ולמסכת העובדתית הקונקרטית, וככזו במובהק אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי.

יב.

גם לגוף הדברים חוששני כי אין ניתן להיעתר לבקשה. כמפורט מעלה, בפסק הבוררות נאמר מפורשות, כי חובות התשלום שנקבעו בו אינן הדדיות, והן מתייחסות לנושי החברה ולצדדים שלישיים. דומה, על פני הדברים, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שפסק הבוררות לא נדרש להתחייבותו של המשיב לשלם למבקש 59,000 ש"ח. יתירה מכך: עיון בכתב תביעתו של המבקש בבית המשפט לעניני משפחה (נספח 5 לבקשה) מלמד, כי תביעתו (הראשונה) בעניין הרכב הושתתה על הסכם ההיפרדות . כך, למשל, נטען בה כי "חתימתו של הנתבע [המשיב – א"ר] על הסכם הפירוד מהוה למעשה הוכחה לכך כי הנתבע לקח על עצמו את כל ההתחייבויות הקשורות לרכב ניסן וונאט" (סעיף 5), וכי "הנתבע חייב בפירעון הסכומים אשר פרע במקומו לאור ההסכם בין הצדדים" (סעיף 10). על פניו, טענתו דהאידנא של המבקש, לפיה תביעתו בעניין הרכב נסמכה על פסק הבוררות , אינה עולה מכתב התביעה. משעה שהגיש המבקש תביעה על יסוד הסכם ההיפרדות בטרם בוטל פסק הבוררות (בעניין הרכב), קיים קושי רב בטענתו לפיה לא ניתן היה להגיש תביעה לפי הסכם זה (בעניין רכיב ה-59,000 ש"ח). פשיטא, כי אין המבקש יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו.

יג.

ואמנם, גם שני בתי המשפט הקודמים סברו, כי נוכח תביעתו של המבקש בעניין הרכב היה עליו להגיש בקשה לפיצול סעדים. אלא שלגישתו של בית משפט השלום, נוכח העברת התביעה המאוחרת מפאת חוסר סמכות עניינית, התייתר הצורך בפיצול סעדים. אכן, "תובע אינו זקוק לרשות לתבוע סעד אחר בנפרד כאשר בית המשפט שבו תבע אינו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר. מקום שדיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב תביעה אחד" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 191, מפי השופטת – כתארה אז – נאור; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) 340). שאלה טובה היא, האם דברים אלה יפים גם למקרה בו תביעה אחת הוגשה בבית המשפט לעניני משפחה ותביעה נוספת-מאוחרת מוגשת בבית משפט השלום. יש לזכור, כי לפי סעיף 2(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 – "שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, רשאי להסמיך בצו בית משפט שלום מסוים לשבת כבית משפט לעניני משפחה, אשר ידון בעניני משפחה ...", קרי, בית המשפט לענייני משפחה הוא גם בית משפט שלום בתוך מבנה בתי המשפט; ומאידך גיסא, לפי סעיף 1(2) לחוק זה רשאי בית המשפט לעניני משפחה לדון ב"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא", קרי, סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה מובחנת מכללי הסמכות הרגילים המבדילים בין בתי משפט השלום לבתי המשפט המחוזיים. לשאלה זו, כאמור, פנים לכאן ולכאן, אך דומני כי אין הכרעה בה נדרשת בענייננו:

ראשית, המבקש הגיש את תביעתו המאוחרת ב-2005 לבית המשפט לעניני משפחה, קרי, הוא עצמו סבר שהסמכות הענינית מסורה לבית המשפט לעניני משפחה. לתביעה זו לא קדמה בקשה לפיצול סעדים בערכאה שדנה בתביעה הראשונה – בית המשפט לעניני משפחה. ועוד: התביעה השניה הוגשה לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. כידוע, ניתן להגיש בקשה לפיצול סעדים כל עוד התביעה הראשונה תלויה ועומדת ( גורן , בעמ' 341). נראה, כי נוכח הגשתה של התביעה השניה בבית המשפט לעניני משפחה מושתק המבקש מלטעון לתחולתו של הכלל הנזכר מעלה.

שנית, בבקשה נטען (סעיף 67), בהקשר העברת הדיון, כי התביעה הועברה הואיל ומדובר בעילות שונות. המבקש לא טען כי עסקינן בסעדים שונים המסורים לערכאות שונות. משכך, ומשעה שנקבע כי שתי התביעות הושתתו על עילה אחת, אין טענותיו מגלות מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי.

כללם של דברים

יד.

על רקע האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.