רע"א 8136/04 אהוד אור נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת דותן) מיום 28.06.2003 בתיק ע"א 1483/03, אשר בטלה את החלטת רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע. אזר ז"ל) להאריך מועד תשלום הוצאות ושכר טרחה, הנדרש לצורך דיון חוזר בבית המשפט השלום בנתניה.

2.המבקש הגיש תביעה (להלן: התביעה הראשונה) בשנת 1991 בבית המשפט השלום בנתניה כנגד שירות בתי הסוהר (ת"א 36/91) על שבעת ריצוי מאסרו נתקף ונחבל ביום 22.08.1985 על ידי אסיר אחר בסכין. האסיר התוקף הורשע בגין מעשיו אלו. בסמוך לתביעה זו, הוגשה תביעה נוספת (ת"א 139/91) (להלן: התביעה השנייה), שסכומה עמד על 250,000 ש"ח. בתביעה זו טען המבקש, כי המאסר האזרחי שריצה בשנת 1985 היה בלתי חוקי. המשיבה הגישה המרצת פתיחה (ה"פ 735/91) לדחיית התביעה הראשונה על הסף. המבקש נמנע מלהתייצב לדיון, וביום 01.05.1991 דחה בית המשפט (כב' השופט א. רצ'בסקי) את התביעה וחייב את המבקש בהוצאות. בית המשפט (כב' השופט י. ללין) אף קיבל את בקשת המדינה למחוק את התביעה השנייה על הסף, הן בשל אי התייצבות והן בשל העדר עילה.

3.ביום 24.08.1993 מונתה אימו של המבקש כאפוטרופוס קבוע, וזאת בשל מחלת הנפש בה לקה – כפי שנקבע בחוות דעת פסיכיאטרית – אשר גררה את ההכרה במבקש כפסול דין. מתוקף היותה אפוטרופוס, חתמה אם המבקש עם המשיבה על הסדר לפיו התחייב המבקש שלא לשוב ולהגיש תביעות בגין עילות ואירועים שתביעות בגינם נדחו או נמחקו (ת"א 63039/93). מספר שנים לאחר מכן, ביום 29.09.1996, תבע המבקש (ת"א 7033/96) לבטל את פסק הדין שהכיר בהסדר זה, אולם תביעתו נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה. גרסטל).

4.בשנת 1996 הגיש המבקש בקשה (ה"פ 2559/96) לביטול פסק הדין שמחק את התביעה הראשונה, אולם זו נדחתה על ידי בית המשפט השלום (כב' השופט א. רצ'בסקי) ביום 23.01.1997 עקב אי-התייצבותו של המבקש או של האפוטרופוס. בקשה לביטול מחיקת התביעה השנייה (ה"פ 17/96) נדחתה אף היא ביום 13.02.1997. על כך ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 350/97). בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י. גרוס, י. בן-שלמה, א. בייזר) הורה ביום 28.12.1998 על ביטול פסק הדין נשוא הערעור, ועל החזרת הדיון אל בית המשפט השלום לשלב הדיון בבקשת המחיקה, אולם התנה את החלטתו בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך 5000 ש"ח בתוך 30 יום.

5.התנאת בית המשפט את החזרת הדיון לערכאה התחתונה בתשלום כאמור גררה שורה ארוכה של הליכים: המבקש ביקש רשות ערעור (רע"א 1200/99) ביום 01.03.1999, ובנוסף הגיש בקשה לפטור מאגרה ועירבון (בש"א 3775/99). בקשת הפטור נדחתה ביום 13.05.1999 (כב' הרשמת ח. מאק-קלמנוביץ), עקב סיכוייה הקלושים של בקשת רשות הערעור. הערעור על החלטה זו (בש"א 3775/99) נדחה בבית משפט זה (כב' השופט ת. אור) ביום 26.09.1999, אף הוא בשל הסיכוי הנמוך למתן רשות ערעור. משלא שילם המבקש את האגרה ונמנע מלהפקיד את הערבון דחה בית המשפט (כב' הרשמת ח. מרק-קלמנוביץ) את בקשת רשות הערעור ביום 07.12.1999. עוד קודם לכן, ביום 19.10.1999, דחה בית המשפט המחוזי בקשה (בש"א 58268/99) להארכת המועד לתשלום 5000 ש"ח לצורך הדיון החוזר בבית המשפט השלום.

6.לטענת המבקש, ביום 30.10.1999 בוטלה הכרזתו כפסול דין. עקב כך, נפתחה מסכת נוספת של הליכים ביום 21.02.2000, עת הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1320/00), ובה הביע את רצונו לשוב ולדון בשתי התביעות המקוריות משנת 1991. בקשה זו נדחתה ביום 24.10.2000 ע"י בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה. גרסטל). על החלטה זו הוגשה ביום 28.11.2000 בקשת מתן רשות ערעור נוספת (רע"א 8682/00), אשר נדחתה על ידי בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא ש. לוין) ביום 10.01.2001.

7.כעבור שנה, בשנת 2002, הגיש המבקש בקשה נוספת (בש"א 16886/02) להארכת מועד לתשלום 5000 ש"ח האמורים. רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע. עזר ז"ל) קיבל בקשה זו, כנראה משום שלא הובאה לידיעתו העובדה שבקשה זהה לה כבר נדונה בעבר (ראה לעיל ע"א 350/97) ונדחתה. עקב כך קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת דותן) את ערעור המדינה (ע"א 1483/03) על החלטת הרשם. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסבה הבקשה שלפנינו.

8.המבקש טוען בבקשתו לרשות ערעור כי מרבית הדיונים בעניינו התקיימו כשהיה פסול דין, בלא התערבות אימו האפוטרופסית, ובניגוד לתקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כן טוען המבקש, כי על בית המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה לעשיית צדק במקרים בהם הנסיבות המיוחדות מצדיקות זאת, ומסתמך בכך על פסיקת בית משפט זה (ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב ). לטענתו, מחלתו של המבקש, שמנעה ממנו כל שליטה על מעשיו, מהווה נסיבה מיוחדת לעניין הפעלת הסמכות הטבועה. יתרה מכך, צריך היה בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי הקשה של המבקש, ולהאריך את המועדים לתשלומים הנדרשים. הוא טוען, כי דחיית בקשת רשות הערעור תוסיף ותפגע בזכות הגישה לערכאות, המוקנית לו, בין היתר, מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על מנת לממש זכות זו, כך סבור המבקש, על בית המשפט למנות לו עורך דין שייצגו. עוד הוא טוען כי בפעולותיה הפרה המדינה את חובת התום הלב החלה עליה בהפעלתה את סדרי הדין האזרחיים.

9.מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה כל עילה למתן רשות ערעור. לטענתה, נושא הבקשה כבר נדון לגופו בפני הרכב של בית המשפט המחוזי (ע"א 350/97). ההכרעות השונות שניתנו על ידי שורה של ערכאות הפכו חלוטות, ועילת התביעה עצמה נתיישנה, שכן בבסיסה ארועים שהתרחשו לפני כ-20 שנה. כן טוענת המשיבה לקושי מעשי, בקבלת בקשת המבקש מאחר שהחומר המשפטי הרלוונטי לתביעות המקוריות איננו בנמצא, וזאת בשל הזמן הרב שחלף מאז התרחשות הארועים המהווים נושא להליכים השונים. בהגשתו בקשות, תביעות וערעורים כה רבים פועל המבקש בצורה טורדנית, הפוגעת במערכת בתי המשפט ובמערכת התביעה מטעם המדינה כאחד, ואין מקום להתיר זאת.

10.דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה חורג מעל ומעבר לכל מה שניתן וראוי לעשות על פי סדרי הדין הנוהגים במערכת השיפוט בישראל. המבקש אינו ער לקיומם של כללי דיון וכללי סופיות דיון בעניינים שההכרעה בהן הפכה חלוטה מזה זמן. הוא אינו מודע לקיומה של התיישנות הליכים, ובקשותיו החוזרות ונשנות לבתי המשפט לגבי עניינים שארעו לפני שנים רבות מצביעות על חוסר הבנה לסדרי הדיון הבסיסיים המחייבים את בתי המשפט. גם ראייה גמישה של סדרי הדין ונסיון למצות כל פתח אפשרי במסגרת תקנות סדר הדין אינם מאפשרים מתן היתר לדיון חוזר בהליכים שהמבקש יוזם חדשות לבקרים. לפיכך, לא נוכל להושיע לו, ועליו לקבל את הדין ולחדול מפניות חוזרות לבית המשפט בעניינים שאבד עליהם הכלח.

11.למבקש ניתנו כמה הזדמנויות לטעון את טיעוניו בבית המשפט, אולם הוא לא השכיל לנצלן, ואף התעכב בפנייה לקבלת ייעוץ משפטי מסודר, כפי שהמליץ לו בית המשפט (ראה דברי כב' השופטת ה. גרסטל בבר"ע 1320/00). מזה למעלה מעשור תובע הוא את המדינה במגוון הליכים. בחלק לא מבוטל מהתביעות, לא עמד המבקש בדרישות סדרי הדין, גם כאשר בית המשפט החליט על קיומו של דיון לגופו של עניין (ראה ההחלטה בע"א 350/97). פעמים מספר זנח המבקש את תביעותיו, וזאת לאחר שהמשיבה כבר השקיעה משאבים בהכנת התגובה. העלויות שהושקעו על ידי המערכת הציבורית לטיפול בעניין זה הגדישו את הסאה, ומסכת התביעות והבקשות מחוץ לגדרי סדר הדין אינה יכולה להימשך עוד. על יסוד כל אלה, אין מנוס מדחיית הבקשה. בשל נסיבותיו האישיות של המבקש, אמנע מלהטיל עליו את הוצאות בקשה זו.