רע"א 8141/08 עו"ד אליהוד יערי נ. לי בית בע"מ (בפירוק)

בפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 27.7.2008, שניתן במאוחד בשתי המרצות פתיחה (ה"פ 1476/04 וה"פ 1021/05) אשר נגעו לפסק בוררות שניתן בענין שבין המבקש והמשיבה. יצוין, כי פסק הבוררות ניתן בשני חלקים, האחד מיום 28.9.2004 וכותרתו "פסק בוררות חלקי" והשני מיום 20.7.2005 וכותרתו "פסק בוררות משלים".

וזו תמצית העובדות הנוגעות לענין. בשנת 1978 רכשו המבקש והמשיבה בנין מגורים ברחוב שלמה המלך 30 בתל אביב (להלן: הבנין ). בנין זה הוא נשוא ההליכים שבבסיס הבקשה שבפניי. על פי ההסכם רכשה המשיבה 60% מהזכויות בבנין והמבקש את 40% הנותרים. ביום 15.7.1979 חתמו הצדדים על "הסכם חלוקה" לחלוקה בעין של חלק מהבנין. יצוין, כי בהסכם זה נכתב כי הצדדים ישאפו להמשיך ולחלק את הנכס על דרך של רישומו בפנקס הבתים המשותפים. עוד יש לציין כי החל משנת 1979 ועד לשנת 1993 שימש המבקש כעורך דינה של המשיבה, והוא אף שניסח על פי קביעת בית המשפט

המחוזי את

הסכם החלוקה האמור.

מאותה תקופה בה נסתיים ייצוגה של המשיבה על ידי המבקש, החלו ביניהם הליכים משפטיים בשני נושאים עיקריים. האחד, שאינו מענייננו, נגע לסכסוך כספי והשני, בעניינים הקשורים לבנין נשוא ההליכים שבפניי. בשנת 1994 הועבר הענין, לאחר הסכם בוררות בין הצדדים שקיבל תוקף פסק דין, להכרעת בורר יחיד (כבוד השופט בדימוס י' מלץ ז"ל). הדיון פוצל וראשית נידון הסכסוך הכספי אשר פסק בוררות בעניינו ניתן בשנת 2001. המבקש ערער על פסק הבורר בענין זה ואף ביקש כי הבורר יפסול את עצמו מלדון בענייני הבנין. הערעור נדחה ואולם הבורר נעתר לבקשה ופסל את עצמו מהמשך הדיונים.

בשנת 2002 מונתה השופטת (בדימוס) ש' פריש כבוררת בין הצדדים לעניינים אלו.

ביום 28.9.2004 ניתן כאמור "פסק הבוררות החלקי" בגדרו קיבלה עקרונית הבוררת את טענות המשיבה כי יש לחלק את הבנין בחלוקה בעין, באמצעות רישומו בפנקס הבתים המשותפים והקצבת דירות לצדדים. נקבע כי שיעור החלוקה יהיה על פי חלקיהם הרשומים, היינו 60% למשיבה ו-40% למבקש. לצורך קביעת אופן ביצוע החלוקה בעין ותשלומי איזון מינתה הבוררת שמאית מקרקעין כמומחית מטעמה.

ביום 20.7.2005 ניתן "פסק הבוררות המשלים" בגדרו הורתה הבוררת על אופן ביצוע החלוקה בעין ותשלומי האיזון, תוך שהיא מאמצת את חוות דעת שמאית המקרקעין, ובכפוף לקבלת חוות דעת המפקח על המקרקעין (שטרם ניתנה באותו המועד).

המבקש הגיש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות החלקי (ה"פ 1476/04) וכן התנגד לבקשה לאישור פסק הבוררות המשלים שהגישה המשיבה (ה"פ 1021/05). הדיון בשני ההליכים אוחד כאמור.

ביום 27.7.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב ). בפסק הדין, דן בית המשפט בפרוטרוט בטענותיו השונות של המבקש וקבע כי אין בהם כדי להצמיח עילה לביטול פסק בוררות על פי דרישות סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). נקבע כי עיקר טענותיו של המבקש נגעו לטעויות לכאורה שנפלו בפסק הבוררות ואשר אינן מצמיחות עילה לביטול הפסק. בין היתר נדחו לגופן טענות המבקש כי פסק הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו, כי הבוררת חרגה מסמכותה או פעלה שלא בהתאם לדין וכן כי תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור. יתרה מכך, אף לגופן של טענות נקבע כי לא נפלה שגיאה בפסק הבוררות וכי הבוררת התייחסה למכלול הנתונים הרלוונטיים, לרבות להוראות החוק הנוגעות לענין.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי. עיקר טענתו של המבקש בבקשה הינה כי בפסק הבוררות ובפסק דינו של בית המשפט

המחוזי נפלו טעויות כבדות ומהותיות העולות כדי עיוות דין שנגרם לו והמצדיקות את מתן הרשות לערער וביטול פסק הבוררות. לגופו של ענין, נטען כי שגתה הבוררת כשנתנה החלטתה מבלי להמתין לחוות דעת המפקחת על רישום המקרקעין, חוות דעת שעל קבלתה הורתה עוד בפסק הבוררות החלקי. כן נטען, כי נפלו פגמים משמעותיים בחוות דעת שמאות המקרקעין עליה נסמך פסק הבוררות המשלים, בכך שזו התבססה על תשריט מוטעה מיסודו ובכך שהתעלמה ממצבו המוזנח והמסוכן של הבנין, מדירה שקיימת בבנין וכן מהצמדה של אחת החניות לאחת מיחידות הדיור של המבקש. עוד נטען כי שגו הערכאות הקודמות כאשר התעלמו מכך שעיקר המקרקעין לא חולק וכי ההשקעות הנדרשות לשחזור הבנין עולות בהרבה על שוויו של הבנין כיום. טענה נוספת שוטח המבקש לענין התעלמות הבוררת לכאורה מזכויותיו על פי "הסכם החלוקה" משנת 1979. מכלול טענות אלו, והפגיעה הנטענת בזכויות הקניין שלו, מעלות לטעמו עילה לביטול פסק הבורר היות וזה מנוגד לתקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק הבוררות). כמו כן התנהלותה של הבוררת וקבלת חוות דעת השמאית על אף השגיאות שנפלו בה מעלות לטעמו כי הבוררת פעלה ללא סמכות ואף בכך יש טעם לביטול פסק הבורר (סעיף 24(3) לחוק הבוררות).

יצוין, כי לאחר הגשת הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש אף בקשה להמצאת ראיות חדשות בערעור וכן להורות למשיבה להמציא ל בית המשפט מסמכים נוספים, תשריט נוסף של הבנין שלשיטתו הועבר למפקחת על רישום המקרקעין ואשר תומך בטענותיו לטעות בחוות דעת השמאות עליה הסתמך פסק הבורר, וכן התכתובות הקשורות לאותו תשריט.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל טענה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית ואין בה אלא ניסיון לערער על פסק בוררות בניגוד להלכות בענין זה. לשיטתו, בקשה זו, בדומה להליכים נוספים בהם נקט המבקש, נועדה כל כולה להתיש את המשיבה ולרפות את ידיה. לגופן של טענות נטען כי הבקשה אינה מעלה למעשה כל עילה לביטול פסק הבוררות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות אלא טענות בעלות אופי ערעורי גרידא. יתרה מכך, טענות אלו נדחו לגופן על ידי בית המשפט

המחוזי ולא נפל כל פגם בפסק דינו. אף לגופן של הטענות מוכחש כי נפל כל פגם שהוא בחוות דעת שמאות המקרקעין, כי אותה "דירה" ממנה טוען המבקש כי השמאות התעלמה אינה קיימת בפועל וכן כי למבקש היו כל ההזדמנויות לשטוח טענותיו, והוא אף עשה בהן שימוש ופנה ישירות לשמאית שמונתה בבקשות ושאלות, גם בניגוד להנחיות מפורשות של הבוררת. באשר לאי ההמתנה לחוות הדעת של המפקחת על רישום המקרקעין נטען כי הבוררת התייחסה לכך בפסק הבוררות ואין בכך כל פגם ובדומה אף באשר לטענותיו האחרות של המבקש.

באשר לבקשה להמצאת ראיות חדשות ולהורות למשיבה להמציא מסמכים נוספים, נטען כי אין בסיס לבקשות מעין אלו בהליך של בקשה לרשות ערעור. יתרה מכך נטען כי אותו תשריט שהמבקש מלין על היעדרו מצוי בידיו כבר זמן רב ואף צורף בחלקו לנספחים שצורפו על ידו, ואין כל הסבר מדוע רק כעת מבקש הוא להוסיפו לתיק. מוכחש כי ידוע למשיבה על קיום תשריט נוסף או קודם.

לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות המשיבה כמו גם בפסקי הבוררות ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ראשית, בית משפט זה קבע לא אחת, כי על בקשת רשות ערעור לגלות היבט עקרוני כלשהו החורג מגדר עניינם הפרטי של הצדדים, אשר יצדיק דיון במקרה בפני ערכאה שלישית. זאת נכון גם, ואולי אף ביתר שאת, בענייני בוררות. כך נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000):

"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות-דין. גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; שלמה לוין, תורת

הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177)".

(ראו גם רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ (לא פורסם, 25.5.2003) ורבים נוספים). טענותיו של המבקש בבקשה שבפני נוגעות כל כולן לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך הנידון ואין בהן כדי להעלות שאלה עקרונית ממין זו. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. עיון בטענותיו של המבקש מעלה כי בסופו של יום מופנות טרוניותיו למסקנות שהסיקה הבוררת מהחומרים שהיו מונחים לפניה ובהם ההסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים וחוות דעת שמאות המקרקעין שניתנה באשר לבנין נשוא הסכסוך. טענות ממין אלו, שאופיין ערעורי בעיקרו, אינן עולות דרך כלל כדי עילה לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. לא ראיתי כי בנסיבות הענין יש מקום לחרוג מגישה זו.

יתרה מכך, לא ראיתי כי המבקש ביסס בטענותיו כי נפלה שגיאה מהותית בפסק הבוררות או בחוות דעת השמאות עליה התבסס. טענות המבקש לענין אי קבלת חוות דעת הממונה על רישום המקרקעין וכן על פגמים לכאורה בתשתית העובדתית עליה נסמכה חוות דעת שמאות המקרקעין נטענו אף בפני בית המשפט המחוזי אשר דחה אותן לגופן. איני רואה מקום להתערב בכך. כך גם לגבי טענותיו השונות של המבקש בענין התנהלותה של הבוררת והסתמכותה על הוראות הדין.

אוסיף באשר לבקשה להמצאת ראיות חדשות בהליך זה כי איני רואה מקום להיעתר לה. זאת, היות ולא שוכנעתי כי לא היה ביכולתו של המבקש להמציא ראיות אלו עוד בהליך ב בית המשפט

המחוזי, ספק רב בעיני האם יש בהן כדי לשפוך אור חדש על הסוגיה שבפניי, ומכל מקום נוגעות הן לשאלת התשתית העובדתית הקונקרטית אשר אין בה כדי להצדיק את מתן רשות הערעור.

אשר על כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור ויחד עימה הבקשה להמצאת ראיות חדשות.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.