רע"א 8143/07 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המערער נפגע במסגרת שירותו הצבאי בשנת 1975. לטענתו, נפגע לאחר שמנע בגופו פגיעה בחיילים, כאשר קפץ לכסות בעירה של תחמושת אשר סיכנה חייהם של חיילים רבים שעמדו בסמוך. בעקבות הפגיעה האמורה הוכרה לו נכות בשיעור של 35% בגין עקירת עינו ובהמשך הוכרה לו נכות בשיעור של 30% בגין התמכרות לסמים ולאלכוהול. בשנת 2004 דחתה הוועדה הרפואית לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק ) את תביעתו של המבקש להכיר בהידבקותו במועד בלתי - ידוע במחלת האיידס ( HIV ) כנכות מוסבת לנכות המוכרת ובהחמרה במצבו הרפואי.

2.

ערעור שהגיש המבקש לוועדה הרפואית העליונה לפי החוק (להלן: הוועדה ) נדחה, וכך גם ערעורו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטת י' שבח). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המבקש יוצא נגד קביעתה המקצועית של הוועדה לפיה לא קיים כל קשר תוצאתי או רפואי בין התמכרות לסמים ואלכוהול לבין ההידבקות במחלת האיידס, וקבע כי מסקנה זו נתונה לשיקול דעת הוועדה. עוד ציין את קביעת הוועדה כי הידבקותו של המבקש במחלת האיידס כלל אינה תוצאה ישירה של הנכויות שהוכרו לו, אלא של חוסר שימוש בכללי היגיינה וכן את קביעתה כי מצבו הנפשי של המבקש אינו כזה שאינו יכול להבחין בין טוב לרע, ועל כן אין לטעון כי מחמת חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע הוא לא שלט ביצריו וכך נדבק במחלה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, מדובר בשיקולים רפואיים - מקצועיים בהם לא יתערב בית-המשפט.

3.

המבקש טוען כי עניינו מעורר סוגיות בעלות חשיבות עקרונית המצדיקות מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה. כך, הוא טוען, קיים אינטרס ציבורי כללי, ובפרט לציבור נכי צה"ל, לקבוע "כללי משפט ברורים בהם הועדה הרפואית העליונה צריכה לעמוד בבואה לבחון ולקבל את החלטתה בעניינו של פלוני" ונדרשת הלכה ברורה ואחידה בנוגע לכללים אלו. עוד הוא טוען כי "...יש להוציא הלכה, לפיה על המדינה לפצות את האנשים שנפגעו תוך שירותם אותה, באופן מלא, על כל הסיבוכים הנובעים מפגיעתם" וכי יש מקום להלכה בנוגע להיקף ולהגדרת השיקולים הרפואיים-מקצועיים שעל הוועדה לבחון, על מנת להבחין בין שיקול רלוונטי לשיקול זר. עוד טוען הוא כי שימוש לא מבוקר בסמים הינו גורם הסיכון הבולט ביותר להידבקות במחלת האיידס, ועל כן לדידו הידבקותו במחלה היא פועל יוצא וברור של הנכות המוכרת בגין שימוש בסמים ואלכוהול. עוד נטען כי דעות קדומות של חברי הוועדה הן העומדות מאחורי ה"שיקולים הרפואיים" בעניינו וכן הוא סבור כי יש מקום לדיון בפני בית משפט זה גם מאחר שבית המשפט המחוזי לא נזקק לערעור באופן מלא. בא כוח המבקש מוסיף ומפרט טענות נוספות, אולם מדובר בטענות הנוגעות לטעויות שנפלו לכאורה בהחלטות במקרה דנן, שאין בהן כל היבט עקרוני ולכן איני רואה לפרטן.

4.

דין הבקשה להידחות.

מצוקתו של המבקש נהירה לי. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה איני סבורה כי ניתן לומר שהיא מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שתצדיק דיון בפני ערכאת ערעור נוספת. הוועדות הרפואיות לפי החוק מונחות על ידי שיקולים רפואיים-מקצועיים, ובהיותן גוף מקצועי מומחה, נוהג בית משפט זה להימנע מהתערבות בממצאיהן ובמסקנותיהן והתערבותו שמורה להיבטים המשפטיים והדיוניים של פעולת הוועדות (וראו למשל: רע"א 54/08 פלוני נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסמה, 8.4.08)). ההיבטים המשפטיים והדיוניים נגדם טוען המבקש במקרה דנן אינם מצריכים דיון בפני ערכאה שלישית, בין מכיוון שמדובר בטענות כלליות ובין מכיוון שמדובר בסוגיות שאין לגביהן כל שאלה. כך, אחת הדוגמאות שמזכיר המבקש עניינה בחובת ההנמקה החלה על הוועדות הרפואיות ביחס להחלטותיהן. בעניין זה אין ספק של ממש כי הוועדות מחויבות בהנמקת החלטותיהן (רע"א 10629/04 אזולאי נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 27.9.05) ;

רע"א 7919/06 חגאי נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 13.3.07)). הטענות בדבר שאלות הנוגעות להיקף השיקולים שעל הוועדות לשקול, לעומת זאת כלליות ואינן מגלות שאלה של ממש.

הטענה בדבר חובת המדינה לפצות פיצוי מלא מי שנפגע תוך כדי שירות אף היא אינה מצדיקה מתן רשות לערער, שכן עניינה אינו לדיון בבית המשפט. המדובר בעניין שבמדיניות לגביו אמר המחוקק את דברו בחוק ושינויים בעניין זה, ככל שיהיה מי שיסבור כי הם נחוצים, עניין הם למחוקק.

הלכה למעשה ניצבת במוקד העניין השאלה האם קיים קשר של גרימה בין התמכרותו של המבקש לסמים לבין הידבקותו במחלת האיידס. שאלה זו עניין שברפואה היא ואין בה - כמו-גם ביתר הטענות שהועלו - כדי להצדיק מתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.