רע"א 8150/16 רע"א 8150/16

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 21.9.2016 בפש"ר 62135-02-15 (השופטת ת' נסים שי ), בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש 1 (להלן: המבקש ) לבטל החלטה קודמת המורה על זימונו ועל זימון רעייתו, המבקשת 2 (להלן: המבקשת ), לחקירה פומבית.

2.נגד המבקש הוצא צו כינוס ביום 20.9.2015. במסגרת זאת מונה המשיב 2, ב"כ של המשיבה 1, כמנהל מיוחד לנכסי המבקש (להלן: המנהל המיוחד ). על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"א 7375/15); הערעור עודנו תלוי ועומד. לא מכבר נדרשתי לעניינו של המערער (רע"א 1198/16), על רקע בקשתו לעכב את הליך הכינוס עד להכרעה בערעור, בקשה שנדחתה הן על-ידי בית המשפט המחוזי, הן על-ידִי.

3.ביום 19.7.2016 הגיש המנהל המיוחד בקשה לזימון המבקשים לחקירה לפני בית המשפט, מכוח הוראת סעיף 59(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). לטענתו, המבקש מערים באופן שיטתי קשיים על הליך הכינוס, וחקירתם של המבקשים הכרחית לצורך ביצוע עבודתו. ביום 1.8.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, מבלי להיזקק לתגובת המבקשים, וקבע כי על השניים להתייצב ל 'חקירה פומבית'

בבית המשפט. המבקש הגיש בקשה לביטול ההחלטה, וטען כי אין הצדקה – עובדתית או משפטית – לזמן אותו ואת רעייתו לחקירה.

4.ביום 21.9.2016 קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשה. לאחר ששמע את טענות הצדדים מזה ומזה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעתר לבקשת המנהל המיוחד לערוך חקירה למבקשים. המבקש, שנכח באותו מעמד, נחקר בסמוך לאחר מתן ההחלטה. חקירתה של המבקשת, שנעדרה מן הדיון, נקבעה למועד מאוחר יותר.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפנַי.

5.לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על זימונה של המבקשת לחקירה, שכן הוראת סעיף 59(א) לפקודה, מאפשרת את זימונו לחקירה של החייב בלבד. זאת ועוד, המבקשים טוענים כי אף אם ישנו בסיס משפטי לזימונה של המבקשת לחקירה, הרי שבנסיבות העניין אין לכך הצדקה, מאחר שהמנהל המיוחד מעולם לא פנה אליה בדרישה מוקדמת להמצאת מסמכים או מידע. בנוסף, המבקשים שבים ומבקשים כי אורה על עיכוב הליכי הכינוס, נוכח "הפגיעה האנושה והנזק האדיר"

(פסקה 30 לבקשה) שהדבר מסב להם.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. אקדים ואעיר, כי נכונה טענת המבקשים לפיה סעיף 59(א) לפקודה אינו מאפשר להורות על זימונה של המבקשת לחקירה פומבית, שהיא פרוצדורה השמורה לחייב בלבד (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 137 (מהדורה שלישית, 2010)). לא זו אף זו, גם הסמכות לחקירת המבקש אינה מעוגנת בסעיף 59(א) לפקודה. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על זימונם של המבקשים לחקירה: "אמצעי נוסף לאיסוף מידע הדרוש לניהולם של הליכי פשיטת הרגל הוא חקירה בבית המשפט של כל אדם, כולל החייב, היכול לסייע בידיעות לגבי נכסי החייב ונכסיו. מדובר בחקירה הנערכת לפי סעיף 60 לפקודה והיא מכונה 'חקירה פרטית'... סעיף 59 תוקן במהלך השנים וכיום אין הוא עוסק בחקירה הנערכת בבית המשפט אלא בסמכויות הנתונות לבית המשפט על מנת לסייע לכונס הרשמי ולנאמן באיסוף מידע ומסמכים הדרושים לניהול הליכי פשיטת הרגל... הפקודה אינה מגבילה את סוג האנשים שבית המשפט רשאי להזמין לחקירה ובלבד שמטרת החקירה היא לקבל ידיעות הנוגעות לחייב, עסקיו או נכסיו" (שם, עמודים 142-141). הנה כי כן, זימונם של המבקשים לחקירה – בדין יסודו, אמנם לא מכוח סעיף 59(א), אלא מכוח סעיף 60 לפקודה.

7.לגופם של דברים, ההחלטה בדבר זימון המבקשים לחקירה היא עניין דיוני מובהק הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא מצומצמת למצבים חריגים, אשר עניינם של המבקשים אינו בא בגדרם. זאת ועוד, המבקשים אינם מצביעים על נזק בלתי-הפיך שעשוי להיגרם למי מהם אם תחקר המבקשת, ובנסיבות אלו אין הצדקה לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. אשר לבקשת המבקשים להורות על עיכוב ביצוע הליכי הכינוס, בקשה זו כבר נדחתה על-ידִי במסגרת רע"א 1198/16, ובהעדר שינוי נסיבות מהותי אין עילה – פורמאלית או מהותית – להעתר לה.

8.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.