רע"א 8177/19מרדכי הרשקוביץ נ. שלומית אשורי

1.

המבקש הוא הבעלים של שתי יחידות בבית משותף הנמצא בחיפה (להלן: הבניין ). ביום 22.1.2012 השכיר המבקש את אחת מיחידות הדיור שבבעלותו, יחד עם החצר המשותפת של הבניין, לשוכרת אשר ניהלה בהם גן ילדים. כבר עתה יצוין כי הסכם השכירות נחתם מבלי שניתנה הסכמתם של הדיירים האחרים בבניין לשימוש ברכוש המשותף, ומבלי שהתקבל היתר לשימוש חורג לשם הפעלת גן הילדים. ביום 12.3.2012 ניתן צו הפסקה מינהלי המורה להפסיק כל שימוש ביחידת הדיור שהושכרה, אך תחילתו עוכבה מפעם לפעם כדי לאפשר מציאת פתרון לילדים הפוקדים את הגן, וכדי לבחון את האפשרות להכשרת השימוש החורג. המשיבים, שהם בעלי הזכויות ביחידה נוספת בבניין, קיבלו חזקה ביחידה בחודש אפריל 2013, ונרשמו כבעלי הזכויות ביום 4.5.2013.

2.

ביום 9.7.2012 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה (להלן: הוועדה המקומית ) לדחות את הבקשה לשימוש חורג, אך בערר שהגישו המבקש והשוכרת לוועדת הערר המחוזית נקבע כי יש להחזיר את הדיון בבקשה לוועדה המקומית כדי שתוציא נוסח פרסום, תערוך דיון אליו תזמן את כל הצדדים הרלוונטיים ותקבל החלטה מנומקת. ביום 27.2.2014 הפכה הוועדה המקומית את החלטתה המקורית, והתירה את השימוש החורג במספר תנאים, וביניהם כי שימוש זה ייפסק לא יאוחר מחודש אוגוסט 2015, וכי לא יתבצע שימוש בחצר המשותפת. החלטה זו אושרה על ידי ועדת הערר המחוזית ביום 6.11.2014.

3.

המשיבים עתרו נגד ההחלטה לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר ), אשר קיבל את העתירה והורה כי יבוטל ההיתר לשימוש חורג, וכי המבקש והשוכרת יסיימו את פעילות הגן בבניין עד ליום 31.8.2015 (עת"ם (מחוזי חי') 43571-12-14 אשורי נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה חיפה (6.7.2015)). בפסק הדין עמד בית המשפט על ההפרעה הקשה הנגרמת לדיירי הבניין כתוצאה מהפעלת הגן, ועל כך שהמבקש והשוכרת המשיכו להשתמש בחצר המשותפת חרף האיסור המפורש על כך בהחלטותיהן של ועדות התכנון. עוד צוין כי לא הוכח צורך תכנוני בגן ילדים נוסף באזור.

4.

בהמשך לפסק הדין של בית המשפט, החצר המשותפת פונתה ביום 31.8.2015. ביום 17.8.2017 הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בחיפה, ובה ביקשו כי המבקש ישלם להם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שבוצע ברכוש המשותף, וזאת בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. עוד ביקשו המשיבים לקבל פיצוי עבור נזק בלתי ממוני שנגרם להם כתוצאה מהמטרדים הנלווים להפעלת גן הילדים. המבקש הגיש תביעה שכנגד, ובה טען, בין היתר, כי יש לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור שימוש שעשו בחניות הנמצאות בבניין, לאסור על המשיבים להשתמש בגג הצמוד לדירתו לשם עלייה לגג הצמוד לדירתם, ולהורות להם לפרק צינור מזגן שהרכיבו על קיר משותף חיצוני.

5.

ביום 25.5.2019 קיבל בית משפט השלום (כב' השופט א' רובס ) את תביעת המשיבים, וחייב את המבקש בתשלום פיצויים הכוללים דמי שימוש ראויים, פיצוי עבור נזקים בלתי ממוניים ותשלום הוצאות האגרה של המשיבים. לשם הוכחת גובה דמי השימוש הראויים מונה מומחה מטעם בית המשפט, וזאת לאחר שהתברר כי קיימים פערים בין חוות דעת המומחים שהוגשו מטעמם של הצדדים. עוד נקבע כי גן הילדים נוהל מבלי שניתן לשם כך היתר לשימוש חורג, שכן לא מולאו התנאים שצוינו בהחלטת הוועדה המקומית, ובעיקרם הדרישה לפינוי החצר המשותפת. בנוסף, נדחתה התביעה שכנגד על מרבית סעיפיה, מלבד הוראה שניתנה למשיבים להצמיד את צנרת המזגן לקיר הבניין ולחפותה.

6.

ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל ) ביום 10.11.2019. בית המשפט עמד על כך שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולגופם של דברים קבע כי לא מצא שגיאה כלשהי בפסק הדין המקבל את תביעת המשיבים ודוחה את מרבית הסעדים שהתבקשו בתביעה שכנגד. בית המשפט דחה את טענת המבקש לעניין גובה הפיצוי שנפסק, הן לעניין דמי השימוש הראויים, הן לעניין הנזק הבלתי ממוני, וקבע כי סכום זה אינו חריג נוכח נסיבות המקרה. עוד נדחו טענות המבקש לפיהן המשיבים לא הראו כי השימוש שנעשה ברכוש המשותף גרם להם לחיסרון כיס, תוך שנקבע כי ענייננו בתביעה בעילה של עשיית עושר, אשר הפיצוי בגינה מחושב לפי התעשרותו של הנתבע ולא לפי הנזק שנגרם לתובע. בנוסף, נדחתה טענת המבקש שלפיה אין לחייב אותו בתשלום הוצאות האגרה של המשיבים, וזאת לשיטתו משום שהפיצוי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום היה נמוך משמעותית מהסכום שהתבקש בתביעה. לעניין זה נקבע כי הפער אינו מלמד בהכרח על היותה של התביעה מופרזת, וכי ההכרעה באשר לגובה ההוצאות נתונה גם היא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. יוער כי בעיקרי הטיעון טען המבקש כי בהתאם לאמור בחוזה השכירות נדרשת השוכרת לשאת בתשלום הפיצויים שנקבעו, אך בית המשפט נמנע מלדון בכך משנקבע כי טענה זו לא הועלתה בהודעת הערעור.

7.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש – שאינו מיוצג – משיג על קביעות עובדתיות העומדות בבסיס ההכרעה בנוגע לגובה הפיצוי, ומוסיף לטעון כי בהתאם לחוזה השכירות הייתה השוכרת אחראית לנזקים שנגרמו למשיבים. המבקש סבור כי נפלה שגיאה בכך שהועדפה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט על פני חוות הדעת של המומחה מטעמו, וטוען כי המומחה מטעם בית המשפט התבסס על נתונים שאינם נכונים ביחס לשטח החצר ולהערכת שווי דמי השכירות ביחידה שהושכרה . עוד נטען כי המשיבים אינם זכאים לפיצוי משום שלא הביאו כל ראיה לרצונם להשתמש בחצר המשותפת, ולחלופין כי הפיצוי שנפסק עקב הנזקים הממוניים והבלתי ממוניים היה גבוה משמעותית מהמקובל. בנוסף, טוען המבקש כי לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד, ומלין על כך שנדרש לשלם את אגרת התביעה של המשיבים חרף העובדה שהפיצוי שנפסק לזכותם עמד על כרבע מהסכום שהתבקש בתביעה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.