רע"א 8219/16 רע"א 8219/16

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.9.2016 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 37655-03-16, כב' השופט א' ואגו ) בגדרו התקבלו באופן חלקי ערעור שהגישה המשיבה וערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו מיום 14.2.2016 של בית משפט השלום באילת (ת"א 12318-02-12, כב' השופטת ש' שטרית ).

1.ההליך דנא נסב על כתבה שהתפרסמה בשנת 2011 בעיתון מקומי באילת (להלן: העיתון ) ובאתר המרשתת (אינטרנט) של העיתון (להלן: הכתבה ). בכתבה נכתב כי המשיבה, בעלת תפקיד בכיר באגף החינוך בעיריית אילת, ניצלה את מעמדה ותפקידה על-מנת לשנות החלטה בעניין יציאת בנה לטיול במסגרת בית הספר, על-ידי פנייה לבעלי תפקידים בעירייה ובמשרד החינוך בניגוד לנהלים ותוך עקיפת סמכויות. המשיבה הגישה תביעה בבית משפט השלום באילת כנגד החברה המפעילה את העיתון (המבקשת 1); עורכו של העיתון בעת פרסום הכתבה (המבקש 2); מנכ"ל העיתון (המבקש 3); והכתבת שכתבה את הכתבה (המבקשת 4, להלן: הכתבת ). בתביעה זו נטען כי הכתבה, כמו גם תגובה אישית שפרסם המבקש 3 לכתבה במרשתת, מהווה פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), שיש בה כדי לזכות את המשיבה בפיצויים.

2.בית משפט השלום קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי הפרסומים האמורים מהווים לשון הרע לפי החוק, וכי לא התקיימו במקרה דנא ההגנות הקבועות בו. נקבע, כי בנסיבות העניין התנהלותה של המשיבה לא הייתה פסולה, כי הכתבת לא ביררה כדבעי את העובדות לאשורן עובר לפרסום, וכי היא התעלמה ממידע שהיה בידיה בזמן אמת. בית משפט השלום פסק למשיבה פיצוי בגין נזק לא ממוני על-סך 30,000 ש"ח; פיצוי ללא הוכחת נזק על-סך 50,000 ש"ח; והוצאות משפט על-סך 30,000 ש"ח. עוד נקבע, כי על העיתון לפרסם את עיקרי פסק הדין בעיתון ובאתר המרשתת שלו.

3.שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. המשיבה טענה כי היה מקום לפסוק לה פיצוי גבוה יותר, וכן כי יש להסיר את הכתבה מאתר המרשתת של העיתון. המבקשים תקפו את כלל הקביעות העובדתיות והמשפטיות בפסק הדין של בית משפט השלום, וביניהן טענו כי נפסק למשיבה פיצוי כפול – הן בגין נזק לא ממוני, הן ללא הוכחת נזק. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המשיבה ביחס לגובה הפיצוי, וקיבל אותו בכל הנוגע לסעד הסרת הכתבה מאתר המרשתת של העיתון. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של המבקשים בכל הנוגע לכפל הפיצוי שהושת על המבקשים, וביטל את הפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני, בסכום של 30,000 ש"ח. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ערעורם של המבקשים ביחס לחבות ולתחולת ההגנות לפי החוק הוא ערעור עובדתי בעיקרו, ודחה חלק זה של הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

4.כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא. יצוין, כי בתחילה הוגשה הבקשה כשהיא משתרעת על כ-100 עמודים ושני קלסרי מוצגים. בהחלטתי מיום 10.11.2016 קבעתי כי נוכח אופן הגשת הבקשה, אשר לא עומד בתנאי תקנה 403(א) לתקנות, דין הבקשה להימחק על הסף. לפנים משורת הדין אפשרתי למבקשים, חלף המחיקה, להגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת בהיקף של עד 15 עמודים, זו הבקשה העומדת בפני כעת.

5.בבקשתם המתוקנת טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לערעורו של המבקש 3 בדבר התגובה לכתבה שפרסם במרשתת, באופן המהווה לשיטתם שלילת הזכות להליך הוגן ועיוות דין. המבקשים טוענים כי בקשתם מעלה שאלה ציבורית כללית, שכן לשיטתם, פסק דינו של בית משפט השלום "קובע חובה משפטית חדשה על הורים המחזיקים בתפקידים ציבוריים לנהוג במשוא פנים". המבקשים תוקפים את פסק דינו של בית משפט השלום על שלל קביעותיו הראייתיות והעובדתיות, וכן טוענים כי נפלו בפסק דינו של בית משפט השלום טעויות משפטיות בדבר יישום ההלכות בדבר איסור לשון הרע.

6.לאחר שעיינתי בבקשה המתוקנת, הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)).

על אף ניסיונם של המבקשים לשוות לטענותיהם נופך עקרוני, לא מצאתי כי כך הדבר. פסק דינו של בית משפט השלום אינו קובע חובות משפטיות כלליות כפי שטענו המבקשים, אלא נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. ערעורם של המבקשים בבית המשפט המחוזי, כמו גם הבקשה דנא, מכוונים בעיקר לקביעותיו העובדתיות והראייתיות של בית משפט השלום, שאינן מצדיקות דיון בפני בית משפט זה ב"גלגול שלישי". מן הבחינה המשפטית, טענותיהם של המבקשים נסבות על אופן היישום של הלכות קיימות בנוגע לאיסור לשון הרע, אשר אף לגביו אין מקום למתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 8126/13 כשדי נ' מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט

(26.1.2014)). אף לא השתכנעתי כי נגרם עיוות דין למבקש 3 נוכח אי שקילת טענותיו, כנטען. בית המשפט המחוזי דן בערעורם של המבקשים, לרבות המבקש 3, על חבותם לפי החוק בהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, לפי תקנה 460(ב) לתקנות. בית משפט זה כבר הטעים בעבר, כי השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות, אין משמעו שלא ניתנה הדעת לטענותיהם של בעלי הדין (רע"א 478/88

בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 680 (1988); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פסקה 10 (30.8.2012)), והדברים יפים גם לטענותיו של המבקש 3 במקרה דנא.

7.בשולי הדברים, אבקש להעיר בעניין אורך ואופן ניסוחה של הבקשה. מלבד תקנה 403(א) הקובעת כי בקשת רשות לערער תוגש בצורה תמציתית, גם ההלכה המושרשת לפיה רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק בשאלה בעלת היבט כללי ועקרוני, מחייבת הגשתה באופן ממוקד. כבר הערתי לא פעם, כי באורך הטיעונים יש כדי להקשות על בית המשפט לרדת לעומקם, ובשל כך הדבר טומן בחובו גם פגיעה במבקש עצמו (ע"א 6137/12 עזבון בוקובזה נ' בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ

(27.1.2013)). לאחר הגשת הבקשה המתוקנת שבפני, חזרתי והפכתי בטענות המבקשים, ולא מצאתי טעם עקרוני לדיון בבקשה.

8.הבקשה נדחית, אפוא. בשים לב לאמור לעיל ולאופן עריכת הבקשה המקורית, רק לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות לאוצר המדינה.