רע"א 8220/08 גלרד תעשיות (1992) בע"מ (בפירוק) נ. דורעם הרדי

1.

הבקשה שלפניי הינה בקשה נוספת בסדרה של הליכים משפטיים הנוגעים לפירוקה של חברת גלרד תעשיות (1992) בע"מ (בפירוק) (להלן - החברה ). המבקשת, מפרקת החברה, מבקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור) מיום 6.8.08. במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט כי נגד המשיב 1 והמשיב 3, שהיו נושאי משרה בחברה (להלן - המשיבים ), יינקט הליך לפי סעיפים 373-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - הפקודה ). כן הורה בית המשפט כי המבקשת תגיש בקשה לסעדים כספיים במסגרת ההליך לפי הפקודה וכי הבקשה תוגבל לסכומים שנקבעו בדו"ח רוגין (להלן - הדו"ח ). נגד הוראה אחרונה זו בעניין הגבלת הסכומים מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה. החלטת בית משפט המחוזי ניתנה בעקבות פסק דיני ברע"א 2441/07 (מיום 3.8.08). בפסק הדין קבעתי כי בית המשפט קמא יוכל להיעזר בדו"ח לצורך הכרעה בשאלה האם יש לנקוט נגד המשיבים הליך משפטי כלשהו, והאם הליך זה יתנהל בהתאם להוראות הפקודה או בדרך של תובענה אזרחית רגילה. לצד זאת, נקבע כי "ככל שיוחלט כי הבקשה להטלת אחריות תידון בהליך לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה או בדרך הרגילה, ינוהל ההליך מבלי שתינתן נפקות כלשהי לאמור בדו"ח " [הדגשה שלי - א.ג. ]. זאת, שכן ההמלצות שהופיעו בדו"ח לעניין היקף הטלת האחריות על המשיבים חרגו מהסמכות שהוקנתה לעו"ד רוגין על-ידי בית המשפט קמא. לפיכך, לא היה מקום כי בית המשפט יגביל את המבקשת לסכומים שנקבעו בדו"ח. הגבלה זו סותרת את ההנחיה כי הדיון בהליך לפי סעיפי הפקודה יתבצע ללא התייחסות לאמור בדו"ח.

3.

בהקשר זה, אין לקבל את טענת המשיבים כי בית המשפט היה רשאי להתייחס לסכומים הנקובים בדו"ח כחלק מההחלטה על אופי ההליך אותו יש לנקוט. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון פסק הדין. מעבר לכך, אף מעיון בדו"ח עצמו עולה כי ההמלצות באשר לסכומים בהם יחויבו המשיבים מופיעות בפרק הדן באחריות המשיבים לגופה. לא מצאתי ממש גם בטענה כי המבקשת מושתקת מלתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי לאור עמדה סותרת שהביעה במסגרת רע"א 8325/08. באותו הליך ביקשו המשיבים לערער על החלטת בית המשפט המחוזי העומדת במוקד הבקשה דנא (הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 19.12.08). אמנם, המבקשת הביעה אז את העמדה כי בית המשפט פעל במסגרת סמכותו. ואולם, עמדה זו התייחסה לקביעת בית המשפט בדבר סוג ההליך שיתנהל נגד המשיבים. בכך אין כדי למנוע מהמבקשת להעלות טענות באשר להסתמכות בית המשפט על האמור בדו"ח לעניין ניהול ההליך גופו. משכך, מוצא אני לנכון לבטל את המגבלה שקבע בית המשפט המחוזי באשר לסכומים אותם תוכל המבקשת לתבוע בבקשתה. עם זאת, יובהר כי אין בקבלת הערעור משום מתן הכשר להגשת בקשה מחודשת על-ידי המבקשת בסכום בלתי-סביר.

4.

ערעור המבקשת מתקבל אפוא. המשיבים 1 ו-3 ישאו, כל אחד, בשכר טרחת המבקשת בסך 12,500 ש"ח.