פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
8243/11
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקשת:
רינתיה מושב עובדים להתיישבות שותפית בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אברהם אלפסי
2. אביגיל אלפסי
3. עו"ד איתן ארז
הוגש הליך
החלטה
התיק שבכותרת הוא בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.9.2011. בהמשך להחלטותיו של כבוד השופט רובינשטיין מיום 24.11.2011 ומיום 9.2.2012, הובא התיק לפניי לשם בחינת סיווגו הנכון, לאמור: "אם המדובר בבקשת רשות ערעור בגדרי הליך הבוררות או בהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט על פי תולדותיו".
להלן הרקע הצריך לעניין: בשנת 2007 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי המבקשת אינה מצייתת לפסק בוררות שניתן בין הצדדים בשנת 2004 ועניינו הקצאת מגרש למשיבים (הפסק אושר על-ידי בית המשפט המחוזי). בשנת 2010 מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כונס נכסים ליישום פסק הבוררות (המשיב 3). בחודש פברואר 2011 ניתנה החלטה של כונס הנכסים שבה נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שקיימת מניעה להעברת חלקה מסוימת למשיבים, וכי לשם כך על המבקשת לבצע פעולות מסוימות – כמפורט בהחלטה. עוד נקבע כי אם לא יבוצע המהלך עד תאריך מסוים, אזי תשלם המבקשת למשיבים 1 ו- 2 תשלום חודשי (בסך 10,000 ₪).
המבקשת הגישה לבית המשפט בקשה למתן הוראות, שבה ביקשה לבטל את החלטת כונס הנכסים, ולקבוע כי זה האחרון חרג מסמכותו. בית המשפט – בהחלטה שהיא נשוא ההליך שבכותרת – קבע כי המבקשת עושה כל אשר לאל ידה כדי להימנע מביצוע פסק הבוררות. לפיכך נקבע כי על המבקשת לפעול לחלוקת מגרש מסוים ולהעברת אחד החלקים לידי המשיבים – כהוראת כונס הנכסים. בית המשפט קבע כי יש לבצע את הפעולות עד ליום 1.11.2011, וכי לאחר מכן ישולם סכום של 10,000 ₪ לחודש כדמי שכירות.
על רקע זה, ולאחר עיון בתיק ובטענות הצדדים, לא ראיתי לקבוע כי קמה תחולה בענייננו להוראת סעיף 8 לפקודת בזיון בית המשפט, הקובעת כי "צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". בלי לקבוע קביעות נחרצות בשאלות הקשורות במחלוקת גופה, אומר – לצורך שאלת הסיווג שלפניי – כי לא שוכנעתי שבית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 25.9.2011 הטיל על המבקשת עונש במשמעות סעיף 8 לפקודה. בהקשר זה אזכיר כי הסכום שקבע בית המשפט המחוזי, בעקבות החלטת הכונס (שבוודאי אינו רשאי להטיל עונש), הוגדר כדמי שכירות, ותשלומו הוא לידי המשיבים 1 ו-2. מעבר לכך אציין כי בתחילה אמנם הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, אולם בשלב מסוים הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט בעניין מינוי כונס נכסים, ובית המשפט הורה על מינויו של המשיב 3 "ככונס נכסים להוציא לפועל את פסק הבורר". ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת, מיום 25.9.2011, ניתנה בגדרי בקשה למתן הוראות שהגישה המבקשת בעקבות החלטת כונס הנכסים. לבסוף יש לציין כי בנסיבות המקרה חל סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, זאת בהתאם לפרשנות המרחיבה שהותוותה בפסיקה (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003)), ובפרט לדרך היישום כפי שנקבעה זה לא מכבר (ראו בעיקר בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (טרם פורסם, 11.7.2011)).
סיווגו של ההליך יוותר אפוא בעינו.
ניתנה היום, כ"ח בשבט תשע"ב (21.2.2012)
.
גיא שני
ר ש ם